לפני שאפתח, אני מרגיש צורך לציין שאסף גברון הוא אחד הסופרים הישראלים העכשוויים האהובים עלי. עוד בהיותי נער, עקבתי יחד עם חברי בסוג של הערצה אחרי "אוכל בעמידה" והאנרכיזם שהוא ייצג בפנינו כהתרסה מפוקחת מול טורי ביקורות המסעדות המיינסרימיים. כן, אנחנו היינו עד כדי כך פוצים יומרניים. אחר הגיע "מין בבית העלמין", שרק השם שלו הספיק כדי לשלוח את הירושלמי המתחכם שחשבתי שאני לחנות הספרים, וכש"מובינג" יצא, זה כבר היה ברור מאליו שאקרא אותו. כך היה גם עם הספרים המאוחרים יותר של גברון (על "הגבעה" גם כתבתי בימי בוואלה) ובהמשך השלמתי חוב קטן כשקראתי את "אייס", ספר הביכורים שלו, כשפורסם בהוצאה מחודשת לפני כמה שנים.
לכן, כששמעתי שיצא הספר "שמונה עשרה מלקות", ידעתי מיד שאני רוצה לקרוא אותו. ספר חדש של אסף גברון, ועוד אחד שחוזר לגיבור הספר "תנין פיגוע"? מה כאן יכול להשתבש?
מסתבר שלא הרבה. אבל אני מקדים את המאוחר.
בספר הזה אנחנו פוגשים את איתן "תנין" אינוך אחרי שהשנים והפוסט טראומה חבטו בו והשאירו אותו גרוש, עם ילדה שהוא אוהב יותר מאשר את החיים עצמם, ועם מונית שהוא שוכר כדי לפרנס את עצמו. החלומות שהיו לו בשנות העשרים של חייו כבר נזרקו לפח האשפה בעוד שאלה של שנות השלושים נשטפו במורד האסלה, אבל הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להחזיק את הראש מעל המים המקציפים. כך הוא נותן לשגרת חייו להוביל אותו מלקוח אחד למשנהו, עד שהוא פוגש את לוטה פרל, שמצליחה לשאוב אותו לפרשייה בלשית שבמרכזה ארבעה אנשים בני שמונים פלוס וסיפור ישן נושן מימי המנדט הבריטי.
הכתיבה של גברון שואבת את הקורא מהר מאוד אל תוך הסיפור ולא מאפשרת לו לנוח עד שהוא מגיע אל השורה האחרונה ומרשה לעצמו לנתק את המכשירים. הדבר האחרון שאתה רוצה מרגע שהתחלת לקרוא את המילה הראשונה של הספר הזה, הוא לעזוב לרגע את הגיבור, שמצליח לנגוע לך בעצב כלשהו של הלב ומתחבר למקומות היותר חשופים שלך. כי גם אם מדובר בבסיסו של עניין בחקירת רצח, הגיבורה האמיתית של הספר הזה היא ההחמצה שבחייו של תנין, שמסתכל עליהם מבעד למסך של השלמה, אבל לקורא יש את הפריווילגיה לקרוא מבעד לשורות. וגם אם אני טועה, עדיין לתחושתי זה הספר הכי בוגר עד כה של גברון. או שאולי אני התבגרתי, ונקודת המבט שלי השתנתה.
"שמונה עשרה מלקות", בניגוד ל"תנין פיגוע" ול"הגבעה", לא מתיימר להשליך על המאקרו מהסיפור הקטן בו הוא מתמקד. מה שאתם רואים זה מה שיש, וזה די והותר, כי בסופו של דבר יש כאן סיפור טוב, עם דמויות אמינות (ברובן) ובלי יותר מדי תהפוכות שהיו יכולות לפגוע בזרימה של הסיפור. זה לא אומר שהעלילה צפויה בצורה זו או אחרת – עדיין סיפור בלשי בסופו של דבר – אבל אין כאן אלגוריות גדולות שאמורות להשאיר את הקורא עם חומר למחשבה.
הדבר היחיד שהפריע לי בסיפור הזה, הוא שתנין, הגיבור, הוא לא סתם עוד נהג מונית חובב שווארמה. זאת אומרת, הוא כן חובב שווארמה (דבר שקשה לפספס במהלך הקריאה), אבל הוא ממש לא נהג המונית הסטריאוטיפי שקופץ לכם לראש כשאתם מדקלמים לעצמכם בראש "מי פנוי באלנבי". סיפור חייו יוצא הדופן של אינוך מוביל אותו בסופו של דבר למונית – אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר מזה – זועק גברון מבין השורות, כאילו מתנצל על כך שהגיבור שלו לא הקים משרד חקירות משלו, או עשה אקזיט (דבר אלוהים חיים בישראל הקפיטליסטית), או לפחות עבד בפרסום. אבל גם כך, גברון מצליח ללכוד את הגבריות הישראלית של העשור השני של שנות האלפיים. גבריות מעט שבורה, שמנסה להיתלות בערכים ישנים בזמן שהיא מלקקת לעצמה את הפצעים ולהבין איך היא ממשיכה הלאה בעולם שכבר מזמן נטש אותה מאחור.
בסופו של דבר מדובר בספר מצוין, מהזן שארצה לקרוא שוב ביום מן הימים, כדי לראות אם נקודת המבט שלי השתנתה שוב עם הגיל.
ארבע מוניות וחצי מנת שווארמה.
שמונה עשרה מלקות / אסף גברון / הוצאת ידיעות ספרים
נ.ב
קראתי הרבה סצנות סקס בחיים שלי, אבל אני חושב שאני יכול לומר בכנות שאף אחת לא מזכירה את זו שבספר הזה. אפילו לא קצת.
קראו גם:
מי אמר שאין מתח ישראלי מעולה
עוד גיבור שמסוגל ליותר
הבלש הכי נאמן שאתם יכולים לקוות לו
