אם אתם רוצים לקרוא סיפור קליל וחביב שיעביר לכם כמה שעות, אל תקראו ספרים של מרגרט אטווד. פשוט אל. קחו איזה ספר של דייב בארי או משהו של דן בראון. רק אל תתקרבו לספרים של מרגרט אטווד. לא כי הם חלילה לא טובים או משהו כזה. ההיפך הוא הנכון. להגיד שהם מעולים יהיה להמעיט בערכם. אבל הם לא בהחלט לא קלילים. הם אפילו עשויים לגרום לכם לאמץ את גלגלי השיניים המחלידים המוח, או גרוע מכך, ישאירו אתכם עם חומר למחשבה.
ארה"ב של העתיד הלא כל כך רחוק נופלת בידיה של כת דתית קיצונית שמשליטה בה שלטון טוטליטרי רצחני. כל מי שמתנגד לשלטון החדש מוצא את עצמו תלוי על החומה או גרוע מכך, כך שלא מפתיע שככל שהשנים חולפות רואים מעט מאוד התנגדות מצד התושבים, שמתחילים להפנים את הדינמיקה החדשה. העולם החדש, שמתאפיין בעיקר בדיכוי של נשים, מתחלק למעמדות שונים המובחנים לפי צבעי הלבוש שלהם (יותר נכון – שלהן. כצפוי בשלטון טוטליטרי ומיזוגני שכזה, רוב הגברים לובשים מדים). הרעיות, הנשואות לגברים בני המעמדות הגבוהים, לובשות כחול. בנות המעמד העליון שעדיין לא נישאו לובשות לבן. המשרתות בבתיהם של בני המעמד הגבוה (המכונות "מרתות") לובשות סינרים ירוקים, בעוד שהשפחות, שכל יעודן הוא להרות לבני המעמד הגבוה, לובשות אדום.
לצערה של המספרת שלנו, היא נמנית על בנות המעמד הנמוך ביותר מבין הארבעה. אתם יכולים לנחש שהיא לא התנדבה לתפקיד זה, אחרת הסיפור היה מתגלגל מן הסתם מעט אחרת, אבל לא נותרה לה יותר מדי ברירה. מרגע שגויסה לתפקיד ישנן רק שתי אפשרויות מבחינתה. לבצע את תפקידה בשקט, מלוכלך ככל שיהיה, או לא. והאופציה השנייה קצת בעייתית כשמסלקים מהחדר שלך כל זיז או וו אליו את יכולה לקשור חבל תלייה או נמנעים מלהשאיר בידך סכין חדה.
השלטון מודע לכך שלבנות דורה של הגיבורה יהיה הכי קשה להסתגל לתנאים החדשים, בגלל שהן זוכרות עדיין חיים אחרים, לפני המהפכה ששינתה את חייהן ולקחה מהן את חירותן. אבל זה לא עוצר בעדו לפתח טכניקות לחינוך מחדש שימחקו כל ניסיון להתמרדות או אפשרות מחשבה חופשית מכל סוג שהוא. ואולי המטריד ביותר בספר הזה הוא הקלות בה הגיבורה ובנות דורה מתרגלות בלית ברירה למעמדן החדש, גם אם לא מקבלות אותו בעיניים עצומות.
המספרת מופשטת מאישיותה ונאלצת ללבוש את השמלות האדומות השמורות לשפחות וזוג כנפיים לבנות המגבילות את ראיית ואת יכולתה לתקשר עם העולם. אפילו שמה נלקח ממנה, והיא מקבלת שם קניין המצביע על שייכותה – שלפרד – שישתנה כשתעבור לבעלים אחרים (אלא אם גם שמו של אדונה החדש יהיה פרד). למען האמת, אנחנו לעולם לא נדע מה הוא שמה האמיתי, האסור בשימוש. שימוש בו משמעו בגידה, והרי אנחנו לא רוצים לקחת את הסיכון הזה.
מרגרט אטווד אוהבת לאתגר את הקוראים שלה עם סיפורים שמושכים את הקרקע מתחת לרגליים שלהם. היא עשתה את זה ב"בז וניאלה" (המופתי ומדכא כאחד), והיא עושה את זה בצורה מושלמת ב"סיפורה של שפחה". היא מתמקדת במיקרוקוסמוס הקטן של שלפרד ולא מספרת לנו יותר מדי על התהפוכות שעבר העולםשאנחנו מכירים כדי להגיע למה ומי שהוא בעולמה של הגיבורה. אנחנו נחשף לסיפור המלא, אבל זה יהיה בקצב שהיא תכתיב אותו, פיסת אינפורמציה אחת אחרי השנייה, וגם אז היא נוגעת בעיקר במה שנוגע באופן אישי למספרת. יכול להיות שהקצב הזה של הסיפורת יהיה מעט איטי לכמה מהקוראים של המאה העשרים ואחת, שהתרגלו לחטוף את הגירויים שלהם בזה אחר זה, אבל אם יהיה להם את אורך הרוח שהספר דורש, לפחות בתחילתו, מובטחת להם חוויה עוצרת נשימה.
הספר הזה הצליח להטריד אותי יותר מהרבה ספרים אפוקליפטיים או דיסטופיים אחרים שקראתי במהלך השנים. בעיקר בגלל שהעולם שהוא מתאר לא רחוק כל כך מזה שאנחנו חיים בו היום. נכון, כמעט בכל רומן ספקולטיבי מהזן הזה יש אלמנטים שיכולים להזכיר את העולם שלנו, אבל גם אז, המרחק גדול מספיק כדי שאוכל לומר לעצמי שזה רק ספר. אבל כאן, הרבה לפני אוסמה בן לאדן וחוק הפטריוט ומפרץ גואנטנמו, מרגרט אטווד מראה לנו באיזה קלות יכולה להפוך הדמוקרטיה הגדולה בעולם למדינת משטרה חשוכה. כל מה שצריך זה ללחץ על הטריגר הנכון וההמונים יתנו לך את הכוח לעשות הכל, גם להקים תאוקרטיה שדוגלת בעליונותם של גזעים ומינים מסוימים על פני אחרים. תארו לעצמכם כמה נעים לקרוא את הספר הזה כשאתה חי במדינה שהדת מתחזקת בה עם כל יום שעובר.
"סיפורה של שפחה" פורסם לראשונה ב- 1985, שנה אחת בלבד אחרי השנה המשמעותית ביותר עבור הספרות הדיסטופית. ובאמת, ההשפעה האורווליאנית היא אולי החזקה והמורגשת ביותר כאן. תחושת הרדיפה שמלווה את הספר, כשבכל רגע נתון אין דרך לדעת מי מהדמויות תתגלה כמרגלת של השלטון, כשאתה קורא וחש את עיניהן הבולשות של האנשים סביבך, בלי לדעת מי מהם יבגוד בך ברגע הראשון שתינתן לו ההזדמנות. באחד הקטעים בהם הקשר בין שני הספרים הופך בוטה במיוחד (לפחות עבורי), מסביר המפקד לגיבורה כי כאשר נשים מחברות אחד ועוד אחד ארבע פעמים, אין הכרח כי יגיעו לארבע במין השתקפות עכורה לשיחתם של וינסטון סמית' ואובריאן במהלך חינוכו מחדש.
כמו ב- 1984 (וכמו כל שלטון טוטליטרי באשר הוא), מטרתו העיקרית של השלטון היא להישאר בשלטון ולא משנה מה האמצעים שידרשו לכך, אך בעוד שחדר 101 של אורוול מתאים את עצמו לצרכיו של כל מטופל באופן אישי, "העיניים" של אטווד והטנדר השחור מזרה האימה שלהם לא מתייחסים אל הפרט כאל ישות סובייקטיבית. ואולי זה ההבדל העיקרי בין שני הספרים והשלטונות שהם מייצגים. אם הייתי צריך לבחור, אני לא יודע מה עדיף.
לסיכום – ספר מעולה, גם אם עוכר שלווה לפרקים. חמש גלימות אדומות מבד כותנה עבה במיוחד.
סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד / הוצאת כנרת / מאנגלית: סמדר מילוא
נ.ב
אין לי מושג אפילו איך להתחיל להתייחס לאפילוג של הספר, אז פשוט אוותר מראש. אם קראתם את הספר אתם בוודאי מבינים על מה אני מדבר.
נ.ב.ב
במהלך השבוע האחרון התקבלו מספר תרומות לאתר. אני רוצה להודות לתורמים
קראו גם:
העולם החופשי מוותר בקלות
מה לגבי עתיד מעט יותר אופטימי?
אם אנחנו כבר מחריבים את העולם
