הסיפורים הקצרים של אילן גופר מנסים לחקות את אלו של או. הנרי או אתגר קרת, אבל בפועל, "טרמינל" הוא ספר שמשאיר תחושה חובבנית אצל הקורא.

הרומן האישי והחושפני של פול אוסטר הוא אולי סיבה לשמחה בקרב מעריציו, אבל ספק אם הקוראים שמחוץ לגרעין הקשה של המעריצים יצליח לחבב את הספר.

חאלד חוסייני מנסה לשחזר את ההצלחה של "רודף העפיפונים", כשהוא חוזר עם עוד ספר ציורי ואתני על אפגניסטן, אבל שם לעצמו רגליים כאשר המדינה אותה הוא מדמיין מנותקת מדי מהמציאות.

למרות נקודת המוצא הבנאלית משהו שלו, "הבית האדום" של מארק האדון ("המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה") הופך בהדרגה לספר מדהים על משפחה, התבגרות והדרך שבה הזיכרונות שלנו מעצבים אותנו.

ספרה החדש של מיכל שלו הוא רומן עמוס בקלישאות וחסר מאמינות להפליא, עם דמויות שכל קשר בינן ובין המציאות מקרי לחלוטין. ולמרות הכל - לגרעין הקשה של מעריצי מיכל שלו זה פשוט לא איכפת.

שי גולדן מספר פעם נוספת את סיפור חייו, הפעם דרך סיפורים קצרים שמפלרטטים לא מעט עם האוטוביוגרפי; ולמרות שנדמה שכבר אין חדש תחת השמש, הוא עדיין מצליח לרענן ולעניין.