יש ספרים שאין שום דרך לקרוא אותם בלי להתייחס לסרט שנעשה על פיהם. נסו לקרוא את מועדון קרב בלי לראות בעיני רוחכם את בראד פיט מדקלם את שני החוקים הראשונים של המועדון האלים. אתגרו את עצמכם ונסו לקרוא את הנסיכה הקסומה בלי לדמיין את בילי קריסטל מגלם את מקס בעל הנס בעודו טוען שווסלי רק "מת ברובו". נסו למצוא חמישה אנשים שטרחו לקרוא את "הגופה" של סטיבן קינג, או אפילו לקשור בין הסיפור הקצר הזה (קצר במונחים של קינג, כן? כל סופר אחר היה קורא לזה ספר באורך מלא) ובין אני והחבר'ה. נסו פעם אחת לקרוא את "פסיכו" או את "מי צינזר את רוג'ר ראביט" או את "כספיון הדג הקטן" (למרות שבמקרה הזה גם הסרט בלתי נסבל).
"הסנדק" שייך לאותה רשימה מפוקפקת של ספרים שהפכו ליצירות קולנועיות כל כך מובהקות שמאפילות על המקור הספרותי. למען האמת, הספר מופיע כמעט בכל רשימה שכותרתה "ספרים גרועים שהפכו לסרטים מעולים". אז לפני שאתם חורצים את דינו של הספר הזה, אציין כבר עכשיו שאני לא מסכים עם הקביעה הזו. זאת אומרת, כן – הסרט באמת מעולה (יש שיאמרו יצירת מופת), אבל הספר לא רע בכלל, ובנקודות מסוימות אף עולה על הגרסה הקולנועית. לכך עוד נגיע בהמשך, אבל לפני הכל:
הערה – אני כותב את הביקורת הזו מנקודת הנחה שאין אדם בעולם שלא ראה את הסרט הזה, כך שאם יהיו כאן ספויילרים כאלה ואחרים, אל תבואו אלי אחר כך בטענות. היו לכם יותר מארבעים שנים לראות את יצירת המופת הזו. ספויילרים להתרחשויות שקורות בספר ושונות מאלה שנצפו על המסך הגדול, לעומת זאת, לא תמצאו כאן.
איפה היינו?
אה כן. הסנדק. אז למי שנחת מהירח בדקות האחרונות, "הסנדק" מספר את סיפורה של משפחת קורליאונה, אחת ממשפחות הפשע המאורגן החזקות בניו יורק של שנות החמישים המוקדמות. בניגוד לסרט, שמתמקד בעיקר בשתי דמויות עיקריות – אבי המשפחה ויטו קורליאונה ובנו הצעיר מייקל, הספר מציג בפני הקוראים תמונה רחבה יותר של ארגון הפשע כשהוא מביא כמה סיפורי שוליים של דמויות שאינן מוכרות לצופי הסרט, או שהן מופיעות על המסך לרגע או שניים מבלי שישאירו רושם מיוחד על הצופה.
דווקא חלקים אלה של הספר, שהיו יכולים להפוך אותו ליצירה מלאה יותר ומשמעותית יותר, הם אלה שמכניסים אותו לרשימות השליליות, כשהקשר הרעוע בין סיפור המסגרת וסיפורי הביניים גורם להם להיראות כמין אתנחתות קומיות / סקסיות מיותרות שפוגעות בקצב של הספר ותורמות מעט מאוד להבנה שלנו כקוראים את מה שמניע באמת את גלגלי הפלדה של משפחת הפשע. אם הייתי חייב לחשוב על הסיבה האמתית להופעתן של האפיזודות הללו בספר, הייתי מנחש שמריו פוזו ניסה להכניס קצת סקס לספר ולהפוך אותו בכוח ליצירה שנויה במחלוקת, וכך למשוך את קהל הקוראים חובב הקונטרוברסליות של סוף שנות השישים. התוצאה הסופית מסיגה את ההיפך הגמור, כשהסצינות ה"סקסיות" או "מעוררות המחלוקת" לכאורה מוצגות בגמלוניות מעט ילדותית. בנוסף, נוטים לומר המקטרגים, סיפורי הביניים הללו מפרקים את הספר לתמונות קצרות ומלאכותיות ו(איך לומר) מיותרות משהו.
אני לא אומר שאני לא מסכים שחלק מהאפיזודות הללו נראו לי תמוהות וחסרות טעם, ואולי גם תרמו לכך שלקח לי כל כך הרבה זמן לסיים את הקריאה של הספר הזה כשפגעו בזרימה הטבעית של הסיפור וזרקו אותי החוצה מהעלילה, בעוד שבכל פעם שחשבתי שאני בחוץ, הם משכו אותי בחזרה פנימה, אבל לא באותה דחיפות שליוותה אותי לפני כן.
אבל זה לא אומר שלא מדובר כאן בספר מעולה. אם מתעלמים לרגע מהאפיזודות המיותרות, מגלים רבדים נוספים של הדמויות שלמדנו כבר להכיר, לצד כמה שלא קיבלו מספיק זמן מסך ביצירתו של פרנסיס פורד קופולה, ואלה הופכים את הספר לשווה קריאה. אם ניקח לדוגמה את התהליך שעובר מייקל, מנטע זר במשפחתו ליורשו של הדון, הרי שהספר מצליח להעביר את השינוי בצורה הרבה יותר אפקטיבית, ובלי הציטוט המפורסם שריפררתי אליו כמה שורות מעלה מכאן (לטעמי אחד הציטוטים החלשים והמאולצים בסרט). כך גם סיפורי הרקע של טום הייגן וג'וני פונטיין (שלא מקבל כמעט אף התייחסות בסרט) מצליחים לשפוך מעט אור על דמותו האניגמטית של ויטו קורליאונה ויחסיו עם הסובבים אותו, ובכך הופכים את הנקודה החלשה שלהם וליתרון משמעותי של הספר.
לסיכום – ספר מצוין, אם כי (בניגוד לסרט שבוסס עליו) בהחלט לא יצירת מופת על זמנית.
שלוש הצעות שלא ניתן לסרב להן וכמה שכן
הסנדק / מריו פוזו / הוצאת שוקן / מאנגלית: חיים גליקשטיין
נ.ב
קשה מאוד להשיג כיום את הספר הזה בעברית, בדומה לספרים רבים שתורגמו בעבר ונגוזו כשהביקוש להם ירד. אם אתם מעוניינים לקרוא אותו, תאלצו לחפש אותו בספריות הציבוריות השונות ובחנויות ספרים משומשים, או לוותר ולקרוא בשפת המקור.
קראו גם:
יש גם משפחות פשע כאלה
אחד מספרי הפשע הכי מהנים שתקראו
ובגרסה הישראלית של הז'אנר
