אני לא נוהג לצטט כאן ספרים שאני כותב עליהם, אבל הפעם הרגשתי צורך לחרוג ממנהגי, בגלל שאין שום דבר שאוכל לכתוב שיצליח לתאר את הספר "הקסטה השחורה" יותר טוב משני המשפטים הפשוטים האלה. ניר מטרסו מנסה להתחקות אחר עקבותיה של קלטת אודיו שחורה שהושאלה לו בתחילת שנות התשעים, והספר הזה הוא התוצאה. אם הייתם בגיל הנכון בשנות התשעים, הגיוני שגם לכם הייתה איזה קלטת כזאת שקיבלתם ממישהו ואתם לא כל כך יודעים מה היה מוקלט עליה, אבל המוזיקה שבה תמשיך לרדוף אתכם לעד. אני לא אשכח אף פעם את קלטת אוסף הפאנק שקיבלתי מיהודה הפאנקיסט מתישהו באזור 95', ושמעתי כל כך הרבה פעמים שעד היום אני יכול לדקלם את המילים של כל השירים שהיו מוקלטים עליה בלי לדעת מי היו הלהקות, חוץ מכמה חשודים מידיים (כן, Exploited ו Anti-Nowhere League, אני מסתכל עליכם).

אולי זה הוא סוד הקסם של הספר הזה. יכול להיות שזר לא יבין, ומי שנולד אחרי היעלמן של הקסטות מהנוף המוזיקלי לא יטרוף את הספר הזה בישיבה אחת כפי שאני עשיתי, אבל אני לא כל כך בטוח שזו האמת. נכון, למרכיב הנוסטלגי יש חלק מרכזי בספר הזה, שמדלג הלוך וחזור בין ניסיונותיו האובססיביים משהו של מטרסו לגלות את האמת בהווה, ובין חייו בשנות התשעים המוקדמות, עמוק בתוך סצנת השוליים התל אביבית.

"הקסטה השחורה" הוא מעין בין כלאיים מוזר ומרתק שיכול להיכנס לכל כך הרבה קטגוריות ורעיונות סכמתיים, ובכל זאת לא להתאים לאף אחד מהם באופן מלא, ובכך להשאיר את הקורא תוהה על קנקנו בעודו עובר לעמוד הבא ולזה שאחריו. ניר מטרסו לא כובל את עצמו לז'אנר ספרותי אחד כאשר הוא נע בין גרסת שנות האלפיים שלו לרומן מכתבים, נובלה גרפית, תעלומה בלשית, ספר זיכרונות אישי, ומסע בזמן נוסטלגי לתקופה שהייתה והלכה. או שאולי הספר הזה הוא כולם ואף אחד מהם, ובעצם הדרך הכי טובה להגדיר אותו תהיה – חוויה.

החוויה הזאת מצליחה לתפוס את הקוראים שמלווים את הכותב במסע שלו, ו – בהעדר מילה טובה יותר – חווים יחד אתו סחרחרת של רגשות בעודם נשאבים עוד ועוד לתוך המסתורין והנוסטלגיה שאופפים אותה. השילוב של מוזיקה, שמוסיפה עוד צד רגשי לסיפור (ואתם מוזמנים, דרך אגב, להאזין לה במהלך הקריאה אם רק תיכנסו לקישור שמטרסו צרף לספר), יחד עם האווירה הגותית שמתחילה כבר מהצבע השחור של הקלטת (ושל חלק מהעמודים בספר), רק תורמים למסע החושי הזה שהקוראים נכנסים אליו במהלך הקריאה, כאשר ריחה של התקופה נישא דרך הדפים. ריח של אלכוהול זול ושאריות בירה ואפר סיגריות שנצמדו לרצפה דביקה של מועדונים אפלוליים ופינות רחוב תל אביביות מוזנחות של ימי רוני מילוא.

ספר מעולה שלא ישחרר אתכם עד שתמצאו את עצמכם בעמוד האחרון, בלי שבכלל שמתם לב שחלף לו הזמן.

חמישה שירים שנכנסים לראש ומאיימים להישאר שם לעד, או לפחות עד שתאזינו להם שוב.

הקסטה השחורה / ניר מטרסו / הוצאת הקיבוץ המאוחד

נ.ב

אם אנחנו כבר בעניין של מרדף אחרי מוזיקה מהעבר, אל תפספסו את הפודקאסט המעולה הזה