נתחיל בהבהרה- ג'ונתן איימס הוא לא פ. ג'. וודהאוס. אחרי ששיננתם את זה טוב טוב, אנחנו יכולים להמשיך. יודעים מה, ליתר ביטחון, בואו נסמן כמה הבדלים בין השניים. נתחיל מזה שוודהאוס הלך לעולמו בשנת 1975 בגיל די מופלג (93), כשג'ונתן איימס היה בסך הכל ינוקא בן תשע, נמשיך בזה שוודהאוס היה בריטי בכל רמ"ח אבריו בעוד שג'ונתן איימס הוא ניו יורקי מבטן ומלידה ומכף רגל ועד ראש, ואנחנו יכולים לסיים בעובדה הפשוטה שסר פלהאם גרנוויל ווּדהאוס לא היה יהודי ג'ינג'י נוירוטי עם נטיות לאלכוהוליזם והרס עצמי שמתבטאות בכתיבה שלו, בעוד ג'ונתן איימס הוא, איך לומר, כן.
אחרי שהבהרנו את זה, אנחנו יכולים להמשיך בלי דאגות מיותרות.
מי שלא יודע שג'ונתן איימס הוא לא וודהאוס, הוא כפי הנראה ג'ונתן איימס בעצמו, שעשה כאן הכל כדי להפוך את הרומן השלישי שלו למעין מחווה לסופר הנערץ עליו. הבעיה היא שמה שאנחנו מקבלים בסופו של דבר הוא צל חיוור של הדבר האמתי.
הספר 'התעורר, אדוני' מתאר את קורותיו של סופר צעיר, אלכוהוליסט בשם אלן בלייר, שמנסה לכתוב את הרומן השני שלו ללא הצלחה מרובה. הוא גר אצל דודו ודודתו ומבזבז את זמנו ואת זמנו של המשרת שלו, ג'יבס, בבכי על מר גורלו ובמחשבות על התאבדות. קראתם נכון. לסופר הצעיר יש משרת שעונה לשם ג'יבס, כמו למשרת המיתולוגי של וודהאוס. ייאמר לזכותו של איימס שהוא מזכיר את וודהאוס לא מעט פעמים במהלך הספר. מצד שני, אם הוא היה מתעלם ממנו במופגן זה היה קצת מטופש. כאילו, בחייך, לגיבור שלך יש משרת בשם ג'יבס. ברור שאתה מתייחס כאן לוודהאוס.
אלן בלייר, גיבור הספר, הוא כל מה שברטי ווסטר (אדונו של ג'יבס המקורי) אף פעם לא היה רוצה להיות. הוא בכיין, דיכאוני ובעל מודעות עצמית גבוהה מדי שמכניסה אותו למעגלי מחשבה משונים האופייניים כל כך ליהודים ניו יורקים, כך שמה שאנחנו מקבלים בסופו של דבר הוא בן כלאיים מוזר שהיה יכול להיות בנם האבוד של וודהאוס ו-וודי אלן, אם שניהם היו מנסים בכוח להיות הרבה פחות מצחיקים.
גם בדמותו של ג'יבס מ'התעורר, אדוני' נשאר רק צל חיוור של הדמות המקורית. הוא הרבה פחות דומיננטי מהמקור, הוא חסר את התבונה שלו והוא כמעט ואינו משמעותי להשתלשלות העלילה עצמה. הדבר היחיד שנותר לנו כאן מג'יבס האמיתי הוא החליפה, סגנון הדיבור והשם.
ובכל זאת כדי להפוך את הספר לוודהאוסי במובהק, זורק הסופר את גיבוריו לאחוזה כפרית טיפוסית, מוסיף לקדרה דמות נשית בה יהיה חייב הגיבור להתאהב ומשעשע את עצמו ואת קוראיו במעט סלפסטיק.
לא השתעשעתי. הסלפסטיק הלא מעודן של איימס גובל בגרוטסקה לא נעימה, ובמקום להתפקע מצחוק, כפי שהובטח לי על כריכתו של הספר, מצאתי את עצמי מתפתל בכיסאי בחוסר נעימות.
אני קורא שוב את כריכתו האחורית של הספר ונתקל בציטוטים מ'טיים אאוט ניו יורק' ומ'סיאטל וויקלי' ועוד כל מיני מגזינים נחשבים. "מצחיק בטירוף" נכתב שם. "מצחיק בטירוף" נכתב שוב ושוב. מצחיק בטירוף? האם יכול להיות שהם קראו ספר אחר? כי הספר שאני קראתי לא היה מצחיק בטירוף. אפילו לא מצחיק בטיר, וגם לא מצחיק בט.
מי שמכיר אותי יודע שאין לי שום דבר נגד אלכוהול. בחייכם, אני ברמן. אני עובד עם אלכוהול ואוהב כל רגע. אבל במקרה הזה אני לא מצליח למצוא שום דבר מצחיק בזה שגיבור הספר מצליח להביא את עצמו לשפל המדרגה, לפגוע בעצמו פיזית ורגשית ולהרוס את היחסים שלו עם כל מי שאכפת לו ממנו, והכל בשל האלכוהוליזם הקשה שהוא סובל ממנו.
אבל זאת לא הסיבה היחידה שהספר לא מצחיק בטירוף. הסיבה העיקרית שהוא לא מצחיק היא כי הוא לא מצחיק. אני לא יודע איך הוא קיבל את הביקורות האלה במגזינים האמריקאים כשהוא יצא ב- 2004, אבל כפי הנראה רוב ההייפ סביבו בימים אלה נישא על גבי הסדרה 'Bored to Death' שיצר איימס ל- HBO בשנים האחרונות (ומציגה, דרך אגב, את אותה דמות של סופר נוירוטי ואלכוהוליסט עם נטייה להכניס את עצמו לצרות).
לסיכום, ספר סביר, אבל בהחלט לא אחד המצחיקים שקראתי. שני בקבוקי יין ריקים ושוט אחד של וויסקי אמריקאי.
התעורר, אדוני! / ג'ונתן איימס / פן הוצאה לאור – ספרי חמד – הוצאת ידיעות אחרונות / מאנגלית: אסף גברון
בתמונה: פלגיאט לעניים
נ.ב:
במשך כל הספר, אלן הוא האדם היחיד שיש לו אינטראקציה כלשהי עם לג'יבס. שום דמות אחרת לא מתייחסת אליו או לעצם קיומו. כשמצרפים לזה את העובדה שאלן מספר בעצמו כי פסיכיאטר שראה בעבר אמר שהוא משוגע, ואת תגובתו של דוד אירווין כאשר אלן מזכיר את שמו של המשרת, עולה התאוריה כי ג'יבס לא קיים באמת מחוץ למוחו של הגיבור, ובעצם מייצג מעין סופר אגו שלו, שמטרתו להציג את הצד השפוי והשקול של כל הסיפור.
יכול להיות, כמובן, שאלה שטויות במיץ, אבל במידה וכך הדבר, חבל שאיימס לא טרח לפתח יותר את הנושא הזה ולהראות כיצד מערכת היחסים המוזרה הזו בין האדון והסופר אגו שלו נראית לצופה מבחוץ, ואת הקונפליקטים הפנימיים שמערכת יחסים כזו יכולה ליצור.
נ.ב.ב:
גם את הספר הזה תרגם בכישרון רב אסף גברון, מה שהופך אותו לאחד מאנשי הספרות העסוקים בארץ בשנה האחרונה.
קראו גם:
אם כבר לקרוא וודהאוס, אז למה לא את הדבר האמתי?
מחווה מסוג אחר לסופר בריטי נערץ. הפעם, אחת שעשויה טוב
דרך קצת שונה ומעולה לכתוב על אלכוהוליזם ובעיות התמכרות
