שתי נערות נעלמות ממסיבת החוף שמציינת את סוף הקיץ בעיירה הקטנה אמרסון ביי שבצפון קרוליינה. כששבועיים לאחר מכן מצליחה אחת מהנערות לברוח, משפחתה נושמת לרווחה ולקהל הצופים בחדשות היומיות יש סיפור עם סוף טוב להתרפק עליו. שנה לאחר מכן, בזמן שספר הזיכרונות של מייגן בו היא מספרת על החטיפה ועל הבריחה ההרואית שלה הופך לרב מכר, ניקול עדיין נעדרת ונראה שאין מי שלא איבד תקווה למצוא אותה בחיים. בינתיים, אחותה הגדולה ליוויה, שמתמחה ברפואה משפטית, בוחרת להישאר בגבולות המחוז שלה, כדי שאם תימצא גופתה של אחותה, תהיה לה גישה לראיות שאולי יוכלו לרמוז מה קרה. כמובן שלא הרבה אחרי שהספר מתחיל, גופה אחרת מגיעה לשולחן הניתוחים שלה ושולחת אותה בעקבות האמת.

בואו נשים את הקלפים על השולחן כבר מההתחלה. צ'רלי דונלי כפי הנראה לא יזכה בפרס בוקר על הספר הזה, וגם לא בפרס אדגר או פרס אנטוני. אני לא אומר שהוא לא טוב. ההיפך הוא הנכון. בגבולות הז'אנר שלו הוא מעולה, ולראיה – בלעתי אותו ברגע, אבל בסופו של דבר מדובר בטראש שמגרד מלמטה את גבולות הטעם הטוב. יש שיגידו אולי שהוא אפילו חוצה אותו כמה וכמה פעמים עם תיאורים של ניתוחים פורנזיים שלא יעשו טוב לבעלי קיבה חלשה. נכון, אחת הגיבורות של הספר הזה מתמחה כמנתחת שלאחר המוות, אבל לפעמים נראה שצ'רלי דונלי מפיק הנאה חולנית משהו מתיאורי הגופות שעוברות תחת ידיה והטיפולים שהן עוברות על שולחן הניתוחים, אבל גם אם הוא מפיק הנאה שכזו, הוא לא שונה מהקוראים של הספר. אבל על כך בהמשך.

כיאה לספר מתח מסוגו, לכל אורכו מפוזרים רמזים סותרים לגבי זהותו של "האיש הרע", בעוד שהקוראים מוזמנים לנסות את כוחם ולנחש מי היא הדמות האפלה שעומדת במרכז הפרשיה. צ'רלי דונלי מצליח לשטות בקוראים שלו עד הרגע האחרון ולתמרן את חשדותיהם כאילו היו כלי משחק בידיו. בדרך כלל הייתי מתעצבן אם הייתי מגלה שמשחקים בי כך, אבל במקרה הזה הוא עושה את העבודה כל כך טוב, שלא נותר לי אלא ליהנות מרגע הגילוי המפתיע שבסופו.

אחת הדרכים הטובות ביותר לבחינת איכותו של ספר מתח היא באמצעות מה שאני אוהב לכנות "מדד החבטה" (™), שבא לבחון עד כמה קרוב הקורא ליפול מכסאו מרוב מתח. במקרה של "חטופה", המרחק מקצהו של הכיסא קטן ככל שמתקדם הספר עד שהופך לאפסי לקראת סופו, עד שהקורא כמעט נופל מהמושב, ובעצם נמצא במרחק תנועה לא נכונה אחת מהתמוטטות וחבטה לא נעימה באחוריו.

יאמר לזכותו של דונלי שהוא לא מאבד לרגע את המודעות העצמית למה שהוא כותב. הוא אומר את זה במילותיה של הגיבורה שלו, שמרגישה איך הקהל מרשה לעצמו להיסחף אחרי הסיפור שלה בלי להרגיש שיש משהו מורבידי או חולני במשיכה הזאת בגלל שהוא יודע שבסופו של דבר הכל מסתדר וחוזר לשגרה. לפחות עבור מייגן. לפחות כלפי חוץ. במה שונים אנחנו, קהל הקוראים של צ'רלי דונלי, מקהלה של מייגן? האם העניין שלנו בסיפור החטיפה האפל שלה ושל ניקול שונה במשהו בגלל שמדובר בדמויות בדויות, או שמא זהו רק תירוץ שנותן לנו לכאורה גושפנקא ליהנות מספר ששופע תיאורים קשים כאלה?

מה שלא תהיה התשובה לכך, נראה שמי שמנסה לפתור אותה הוא דונלי עצמו, שבאמצעות כמה בחירות רגישות מחדיר קצת עומק לספר הזה, שהיה יכול להיות בקלות עוד ספר מתח שבלוני. התהליך שהוא מעביר את ליוויה, ויחד עמה את הקוראים, מצליח להחזיר את החמלה לליבה של ליוויה וגם לליבם של הקוראים, כשהמציצנות והמשיכה אל הצד היותר אפל של הסיפור מפנה את מקומה להתמודדות עם הטראומה שמקבלת יותר פוקוס, כך יוצא שאם התיאורים הקשים והגרפיים שהופיעו בתחילתו של הספר לא הצליחו לזעזע יותר מדי את הקורא, כי אז שלקראת סופו מספיקות רמיזות לאירועים אלימים כדי לעורר חלחלה בלבו של הקורא.

בסופו של דבר, גם אם לא מדובר ביצירת מופת, "חטופה" הוא ספר טוב מאוד בגבולות הז'אנר, שמצליח להחזיק את הקוראים במתח עד הרגע האחרון בו מתפוצצת הפרשה למול עיניהם.

ארבע מכוניות נטושות בצד הדרך

חטופה / צ'רלי דונלי / הוצאת מטר / מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

נ.ב.
לפני מספר חודשים התרעמתי על כך שהכותרת של יותר מדי ספרי מתח שנכתבים בשנים האחרונות מתחילה במילים "הנערה", כשבדרך כלל לא מדובר בנערה ובעצם מדובר בהקטנת הגיבורה של הספר (ובמקור האנגלי הדבר בוטה אף יותר כשהכותרת מתחילה באמת במילים The Girl). קיבלתי על כך כמה תגובות שטענו שמדובר בביקורת לא עניינית. ובכל זאת, אני חייב להודות ששמחתי לראות שבמהלך תרגומו של הספר הזה שונה שמו ל"חטופה" במקום לשמור על הכותרת המקורית ולתרגם אותו למשהו כמו "הנערה שנלקחה" (למרות שבמקרה הזה, לשם שינוי מדובר באמת בנערה).

קראו גם:
אם כבר מדברים על חטיפות
עוד ספר מתח מוצלח ששומר את הקוראים שלו על אש קטנה
ואחד מספרי המתח המפתיעים של השנים האחרונות