כמעט שבוע חלף מאז הצהירה שרת התרבות מירי רגב כי תבטל את חוק הספרים, והארץ כולה לא מצליחה להפסיק לרעוש ולרגוש בשל ההצהרה הדרמטית. יש שמועות שמישהו כתב אפילו טור דעה נוקב באחד ממוספי התרבות, בעוד שמישהו אחר פרסם פוסט בפייסבוק.
ובנימה קצת יותר רצינית.
בואו נעזוב לרגע את הפופוליזם הזול שמדיפה ההצהרה הזו שנועדה פעם נוספת לעזור לשרה למצב את עצמה כמי שנלחמת למען הפריפריה והשכבות החלשות. אם מצבן של השכבות החלשות היה עומד לנגד עיניה של השרה היא הייתה יכולה למצוא בקלות רבה דרכים מצוינות לעודד את הקריאה בפריפריות, אם באמצעות תמיכה בספריות הציבוריות ואם באמצעים אחרים. נעזוב גם את העובדה שהחוק הקיים מוגדר כהוראת שעה שתוקפה יפוג ממילא בעוד פחות משנה. אבל זה נשמע הרבה פחות מפוצץ והרבה פחות סקסי ותופס פחות כותרות.
אז עם מה נשארנו בעצם? עם חוק שנכנס לתוקף לפני שנתיים במטרה להציל את שוק הספרות הרעוע בארץ והולך כפי הנראה לנפוח בקרוב מאוד את נשמתו (החוק, אבל גם שוק הספרות), ועם המון סימני שאלה.
אני חייב להודות שאני לא מצליח להבין את החוק. תיקון. אני מבין מה החוק אומר. בזמנו יצא לי לקרוא אותו לעומק ולשוחח עם הדוברת של לימור לבנת שהסבירה לי את החלקים שהיו פחות ברורים לצורך כתבה בוואלה לרגל כניסת החוק לתוקף. מה שאני לא מצליח להבין זה מה אני חושב עליו.
מצד אחד, עולם הספרות העברי מלקק עדיין את הפצעים וממשיך לספור את הנספים שנפלו חלל במלחמה העקובה מדם שהתנהלה בין שתי הרשתות הגדולות (שנכנה אותה מכאן ואיך "מלחמת הדואופול הגדולה", כדי שכל הסיפור יישמע פחות משעמם). מצד שני, החוק לא נותן מענה אמתי ומשמעותי לבעיות של השוק הישראלי, ביניהן ניתן למנות את הבעלות הצולבת על הרשתות (מצב בו הוצאות ספרים שותפות באחת הרשתות, בלי להזכיר שמות או להגיד "צומת ספרים", עובדה שיכולה ליצור ניגודי אינטרסים וכד'), את ההנחות המטורפות שדורשות הרשתות מההוצאות על הכותרים השונים על מנת שתיאותנה להציב אותם על המדפים ועוד כל מיני רעות חולות. מצד שלישי, החוק הקיים נקבע מלכתחילה כהוראת שעה למשך שלוש שנים כדי לתת לשוק ולמחוקק אפשרות לבחון את יעילותו. אחרי הטראומה הקשה שהשוק ספג במהלך שנים ארוכות של השתוללות חסרת רסן מצד הדואופול, ספק אם שנתיים הן זמן מספיק בכדי להחליט שהחוק לא עושה את עבודתו נאמנה.
והנה, לא חלפו להם מספר ימים מאז ההצהרה המפוצצת, ומתברר עכשיו שהרוב המוחלט של חברי הוועדה המייעצת שהקימה שרת התרבות לצורך ביטולו של החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל כלל אינם תומכים בביטולו של החוק. לטענת חברי הוועדה, עיקר הנתונים שהביאה השרה בעת הצהרתה על כך שתפעל לביטולו מנוגדים לנתונים שמכירה הוועדה. למעשה, מתוך שבעה חברי הוועדה המייעצת, שישה טוענים כי יש לתת לחוק להישאר על כנו עד שיחלפו שלוש השנים המוגדרות בהוראת השעה ולאחר מכן לשפר אותו באמצעות הוספת סעיפים כאלה ואחרים שיתנו מענה לבעיות שהצגתי בפסקה הקודמת.
כבר כשנכנסה לתפקידה כשרת התרבות הצהירה מירי רגב כי תפעל לביטולו של החוק, והיא לא מוכנה לתת לעובדות לבלבל אותה בדרך לקיום ההצהרה. בטח לא לעובדות שמביאים אנשי הוועדה שהיא הקימה ומעזים ברוב חוצפתם שלא להתיישר לימינה. את הספקולציות לגבי המניעים שלה אשאיר למי שנוטים להעלות ספקולציות השכם וערב. הם בדרך כלל נוטים להתהדר גם בסוללת עורכי דין נאה.
האם מדובר בחוק טוב, רע או שאינו יודע לשאול? אני נוטה לחשוב שהוא דווקא תם. המטרה שעומדת בבסיסו של החוק אכן טובה, ומצבו של שוק הספרים הישראלי לפני כניסתו לתוקף של החוק היה בלתי נסבל, אך הוא לא מצליח לתת פתרון כולל ומוחלט, ולכן יש לתקן אותו. לא לבטל אותו ולהתחיל מאפס.
