ויליאם סטונר נולד חי ומת. כמו כל אחד אחר. הוא התבגר, למד, עבד. ממש כמו כל אחד אחר. היה לו אבא והיתה לו אמא. הוא גדל בחווה והלך לאוניברסיטת מיזורי, הוציא תואר ונשאר ללמד ספרות באוניברסיטה בה למד. שום דבר מיוחד. הוא לא שינה את העולם, הוא לא הפך הפיכות, הוא אפילו לא המציא את האייפון.
סתם עוד אדם שנולד, חי ומת.
אני יודע שזה נשמע קצת משעמם, אבל זה אחד הספרים המרתקים שקראתי מימי. לא הצלחתי להוריד אותו מהידיים ובצדק.
משהו בכתיבה המעט אגבית של ג'ון ויליאמס מצליח לשדוד את הנפש ולהחזיק אותה קרוב אליו עד סוף הספר. ויליאמס כותב את הטקסט כמו את הגיבור שלו. בתחילת הספר, כאשר אנחנו עדיין לא מכירים את סטונר, הכתיבה שלו היא מאוד לקונית ואינפורמטיבית. אפשר לומר גם מרוחקת. אך ככל שהדמות מתפתחת והקורא לומד להכיר את סטונר ולהתקרב אליו, כך גם סגנון הכתיבה נעשה חמים יותר ואפילו מגיע לכמה שיאים ליריים.
ובאמת, קשה שלא להתחבר אל ויליאם סטונר. אני חושב שמעולם לא התחברתי כך לדמות. סטונר, על כל מגרעותיו, הוא בדיוק מי שאנחנו היינו רוצים להאמין שאנחנו. הוא אדם ישר כמו סרגל, נאמן לסובבים אותו ונאמן אפילו יותר לעצמו. איש עקרונות שהולך עם החלום שלו עד הסוף, אפילו שהחלומות שלו פשוטים יחסית. אדם שהתשוקה והחיוניות לא עוזבות אותו עד יום מותו ולא משנה כמה החיים מעמידים אותו בניסיונות. והכי חשוב, איש טוב שהאהבה מנחה את צעדיו גם כשהוא לא מודע לכך.
יצירת מופת
חמישה מאמרים בספרות אנגלית של ימי הביניים
סטונר / ג'ון ויליאמס / ידיעות ספרים – ספרי חמד / מאנגלית: שרון פרמינגר / אחרית דבר: נטע גורביץ
נ.ב:
גם גורדון פינץ' בסדר…
