זהו סיפורו של קורא פנטזיה טיפוסי שנכנס יום אחד לחנות ספרים בדרכו הביתה. יכול להיות שהוא בדיוק ראה את הסרט "היום השלישי" בבית הקולנוע השכונתי, והרגיש צורך לקרוא משהו אחרי האכזבה העמוקה מהסרט עתיר האפקטים ובעל החורים בעלילה. שם, על אחד המדפים בחנות, הוא נתקל בספר חדש בעל שם מבטיח. הכריכה קצת מוגזמת, עם ציור של אביר במרכז שמוקף במה שיכול היה להיות גולגולת של דרקון, אבל היי, אלה שנות התשעים. ראיתם מה אנשים לבשו באותם שנים? אז אותו קורא פנטזיה, שבדיוק חזר מסרט מאכזב (או משחק D&D סוער), קונה את הספר הזה, ועוד לפני שהוא מגיע לסיומו הוא מבין שזה לא סתם עוד ספר פנטזיה ביד שלו. הבעיה? זה הוא רק החלק הראשון בסדרה. הוא יצטרך לחכות קצת יותר משלוש שנים כדי לקרוא את הספר הבא. ואז עוד שנה לספר שאחריו. ואז חמש שנים נוספות לזה שאחריו. ואז שש שנים לספר הבא. ואז מה? עשרים שנים מאוחר יותר, הוא עדיין יחכה לספרים הבאים.
אם קראתם את הכותרת, אתם בטח יכולים לנחש מה היה הספר שאותו גיק מסכן רכש בדרכו הביתה. כולכם מכירים אותו. אם לא קראתם אותו, בטח ראיתם את הגרסה הטלוויזיונית. אבל גם אם לא ראיתם אפילו פרק אחד של הסדרה, הייתם צריכים להינעל מתחת לאדמה בבונקר אטומי ולחסום טוב טוב את החלונות כדי לא לשמוע עליה. מאז שודר הפרק הראשון שלה באפריל 2011, "משחקי הכס" הפכה לתופעה כלל עולמית, שסוחפת מדי שנה עוד ועוד מעריצים. הסדרה, למי שלא ידע, מבוססת על סדרת ספרי הפנטזיה "שיר של אש ושל קרח" של ג'ורג' ר.ר. מרטין (ההוא מהכותרת של הפוסט), ש"משחקי הכס" היה הספר שפתח אותה. ההצלחה של הסדרה הפכה את מרטין לאיש עשיר ולכוכב שמופיע במדורי הרכילויות, ולא רק במגזינים השמורים לגיקים מושבעים. ובינינו, מגיע לו.
עד כאן הכל טוב ויפה. הבעיה היא שג'ורג' מרטין הוא לא הסופר הזריז בעולם. הוא בטח לא סטיבן קינג, שמסוגל לכתוב שני ספרים בני 700 עמודים בשנה (וגם זה רק בגלל שהוא היה נורא עסוק). באמת, לפעמים נראה לי שלוקח יותר זמן לקרוא את הספרים של קינג מאשר לכתוב אותם. אבל סטיבן קינג הוא לא הנושא. כש"משחקי הכס" שודרה לראשונה, פורסמו כבר ארבעת הספרים הראשונים בסדרה, ובהמשכה של אותה שנה פורסם גם הספר החמישי, מתוך השבעה שצפויים לצאת בסופו של דבר. הסדרה הטלוויזיונית, שנבנתה בצורה כזו שכל אחת מהעונות שלה מקבילה פחות או יותר לאחד הספרים, יכלה לרוץ על מי מנוחות במשך חמש עונות. אבל מה הלאה? במשך חמש העונות הראשונות תהו המעריצים מה יקרה כשתגיע העונה השישית במידה ומרטין לא יסיים לכתוב את הספר השישי בזמן. לפני כחודש קיבלנו את התשובה, כשההתרחשויות הטלוויזיוניות עקפו בסיבוב את מהלך העניינים הספרותי, כשאין שום רמז מצד הסופר לגבי תאריך היציאה של פרסומם המשוער של הספרים הבאים. למען האמת, קצב הכתיבה האיטי של מרטין הפך לבדיחה קבועה בקרב המעריצים שיצאה כבר מזמן אל מחוץ לגבולות הפורומים הסגורים. זאת לדוגמה, התגובה של הבלש קלייב בבינו מהסדרה iZombie כשהוא נשאל מה ג'ורג' מרטין עושה עכשיו:
אבל ה"בגידה" של ג'ורג' ר.ר. מרטין בקוראים שלו לא מתבטאת בזמן שחלף מאז שיצא הספר הראשון. גם הקוראים של "כישור הזמן" נאלצו לחכות יותר מעשרים שנים עד שהגיע הכרך האחרון בסדרה, וגם זה רק אחרי שרוברט ג'ורדן מת ב- 2007 וברנדון סנדרסון החליף אותו וכתב את שלושת הספרים שחתמו אותה.
לא. הבעיה היא בכך שג'ורג' ר.ר. מרטין מכר את הקוראים הנאמנים שלו לדייוויד בניוף וד.ב. וייס (יוצרי סדרת הטלוויזיה), כי עכשיו, אותו קורא שהתחיל לעקוב אחרי הסדרה לפני 20 שנים וקרא את כל הספרים וחיכה בסבלנות אנוס לצפות בגרסה הטלוויזיונית שלה אם הוא לא רוצה להישאר מאחור. אותו קורא, שהתענה חמש שנים באי הידיעה לגבי גורלו של ג'ון סנואו וכתב כמה תזות בפורומים של מכורים לדבר על האפשרויות שצופן העתיד של ווסטרוז, נאלץ לשמוע את הפקידה בבנק (שלא פתחה ספר מימייה והתחילה לראות את הסדרה לפני חודשיים) מדברת עם חברה שלה על מה שחאליסי (לא קוראים לה חאליסי!!) עשתה בפרק האחרון ואיזה חתיך קיט הרינגטון, רק שהיא לא קוראת לו קיט הרינגטון, כי בשבילה הוא ג'ון סנואו. כמו שלמהשמה קוראים חאליסי (לא באמת). אותו קורא נאמן, שמושקע רגשית בעולמו הדמיוני של ג'ורג' ר.ר. מרטין, ובדוגמה של יצרכנות קלאסית (הלחם של המילים יצרן וצרכן, שנועד לתאר מצב בו הצרכן הוא גם היצרן, כפי שבא לידי ביטוי בעולם ה 2.0), מגביר בעצמו את העניין בסדרה באמצעות כתיבת בלוגים ותיאוריות והשתתפות בפורומים השונים, מאבד במחי יד את היתרון היחסי שלו על צופי הסדרה.
אם תרצו, אפשר לומר שבגישה שלו כפי שהיא מתבטאת כאן, ג'ורג' ר.ר. מרטין לוקח את הראייה הסטארט-אפיסטית מעלה אותה רמה. מפתחים מוצר, וברגע שיש לו אלפי משתמשים מוכרים אותו לגוגל. או במקרה שלו, ל HBO. ג'ורג' מרטין משדר לקוראים שלו שהם נמצאים רק במקום השני, אחרי אלילי הכסף הגדול וההפקות הנוצצות שלהם, ועל הדרך הוא גם מייצר תקדים מסוכן שסופרים אחרים יכולים לאמץ (כן, פטריק רות'פוס, אני מסתכל עליך).
השאלה היחידה שנותרה היא, האם הקוראים הנאמנים יקראו את הספרים הבאים בסדרה, שמן הסתם יצאו הרבה אחרי שתסתיים העלילה הטלוויזיונית. ואם כן, האם הם יקראו אותם באותו הלהט שאפיין אותם בתחילת הדרך, או שמא הקריאה תלווה בתחושה מרירה של בגידה?
