הכל מתחיל כשדרו סילבר, כוכב רוק לשעבר ולוזר בהווה, מגלה שהוא גוסס. טוב, לא בדיוק גוסס, בגלל שהוא יכול לעבור ניתוח שיציל אותו, אבל כשהוא חושב על זה לעומק, הוא מחליט שאין לו יותר מדי סיבות לחיות. ימי התהילה שלו חלפו מזמן, אשתו זרקה אותו מהבית לפני שנים ועוד רגע היא מתחתנת שוב, הבת שלו מזלזלת בו (די בצדק), והוא מחליט שאולי הגיע הזמן לוותר ולגמור עם כל זה.
המוות וההתמודדות עמו הם גיבורים משמעותיים בכל הספרים של ג'ונתן טרופר. 'איך לדבר עם אלמן' מתאר את התמודדותו של בחור צעיר עם המוות הטרי של אשתו, בעוד 'מכאן אני ממשיך' מכנס לבית אחד את בני משפחתו של אבי המשפחה, לאחר שהלה ביקש על ערש דווי כי הם יישבו עליו שבעה כדת משה וישראל. בניגוד לשני ספריו הקודמים, בהם הוצגה ההתמודדות של הדמויות עם מוות של אדם קרוב, ב'רק עוד דבר אחד' פונה טרופר להתמודד עם המוות ההולך וקרב של גיבור הספר. או שאולי הגיבור שלו מת מבפנים כבר כל כך הרבה זמן, שזה לא משנה כל כך מבחינתו אם המוות הפיזי יגיע או לא.
ולמרות כל המוות הזה שמלווה את הכתיבה שלו, כיף לקרוא את הספרים של ג'ונתן טרופר. אבל זה לא אומר שהם טובים במיוחד. יש כאן מין הנאה מהולה ברגשות אשם, כי כשאתה קורא אותם, אתם יודע שהם סוג של טראש שמנסה להוציא ממך הזדהות עם הדמויות בכוח ובמניפולטיביות די שקופה, אבל אתה נהנה מכל שנייה.
העולם בו מתרחשים הסיפורים שלו הוא העולם הדמיוני שנשקף לנו דרך הטלוויזיה האמריקאית. רחוק כל כך מהעולם האמתי. מאז ומעולם הייתה לדמויות של טרופר נטייה לשנינות יתר, כזו שהייתם מצפים לראות בטלוויזיה, אבל ברגע שהיא תוקפת אתכם במציאות, היא נדמית מזויפת. כך גם המקומות בהם הוא בוחר למקם את הסיפורים שלו. תמיד יהיו אלה פרברים מנומנמים, עם מדשאות גזומות היטב ובריכה בחצר ושדה תעופה במרחק יריקה. אבל משום מה, כל הפלסטיק הזה מצליח להיכנס לתוך הספר ולשמור עליו מעט אמין, לפחות במהלך הקריאה.
בקיצור, אם יש לכם כמה שעות להעביר, זה יכול להיות ספר מעולה בשבילכם, אבל אל תצפו לסוגה עילית.
שלושה צלצולים באוזניים ולהיט פופ ענק
רק עוד דבר אחד / ג'ונתן טרופר / הוצאת כנרת, זמורהˉביתן / מאנגלית: דנה אלעזרˉהלוי
נ.ב:
אין לי הפעם נ.ב. תתבעו אותי
קראו גם:
הנה עוד מישהו שהולך למות
תמיד כשמדברים על פרברים, משהו אפל קורה מתחת לפני השטח
עוד סופר אמריקאי נפלא
