פעם, לא כל כך מזמן כשחושבים על זה, כשהייתי רוצה לכתוב משהו הייתי לוקח ליד עט, מחברת ספירלה וסיגריה, וכותב. זה לא משנה איפה הייתי באותו רגע. באוטובוס, גינה ציבורית, בית קפה או אפילו (רחמנא לצלן) בבית. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לסגור את המוח להפרעות של העולם החיצוני ולתת ליד לרחף מעל הדף ולעשות את שלה.
במהלך השנים כתבתי לא מעט קטעים קצרים בשיטה העתיקה הזאת. אמנם רובם נגנזו מסיבה זו או אחרת, אבל לפחות הוצאתי אותם מהמוח אל הדף והמשכתי הלאה.
את אלה שאהבתי גם בקריאה שלישית ואפילו בקריאה חמישית העברתי במשך הזמן למחשב. את אלה שעדיין אהבתי שנה או שנתיים מאוחר יותר טרחתי אפילו להדפיס.
היום אני בספק אם אני מסוגל לכתוב בכתב יד מספר טלפון. אם אני מוצא את עצמי בוהה בדף ריק, אני לא מצליח למלא אותו ביותר מעשרים מילים שאני לא מצליח לפענח וגם אז אני מסתכן בשרירים כואבים באגודל ובאצבע המורה. הפכתי שבוי של המחשב ומעבד התמלילים. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי כותב בלי האפשרות למחוק במחי כפתור ולא להשאיר כל זכר לכל משפט שאני לא מרוצה ממנו. איבדתי את הסבלנות שנדרשת כדי להעתיק את אותו משפט לדף נקי במידה והוא כן מספק אותי. רוב הסיכויים שלא אכתוב אם אני לא ליד מחשב, וכשאני כבר מול המחשב אני אבזבז יותר זמן על עריכת הטקסט מאשר על הכתיבה.
אפשר להגיד שהתמכרתי לעריכה אובססיבית של כל מה שאני כותב. אני כותב משפט ומעביר אותו לסוף העמוד, מחליף מילים בכל משפט לפחות ארבע פעמים, מחליף את הכותרת, מחזיר אותה, מסמן שלוש שורות ומוחק אותן בטעות רק כדי ללחוץ על כפתור הביטול ולהחזיר אותן כדי לראות אם זה נראה טוב יותר.
רק לצורך המחשה, את המשפט הזה אני הוספתי הרבה אחרי שכבר סיימתי לכתוב את הפסקה הבאה ולשנות את הקודמת לפחות שמונה פעמים, ולא יפליא אותי אם אני אמחק אותו בסוף.
או שלא.
אני לא מצליח לתפוש איך סופרים דגולים כמו דיקנס וטולקין הצליחו לערוך את הספרים רחבי היריעה שלהם בלי קופי-פייסט. הרי גם ככה מלאכת הכתיבה היא עסק די סיזיפי, אז תוסיפו לזה את הכורח לכתוב עשרות גרסאות של אותו משפט ואז להחליט שהוא מתאים יותר בפסקה הקודמת ואז לזרוק את הדף ולהתחיל אותו מחדש.
אני בינתיים נשאר עם המחשב שלי.
