אני אוהב את הספרים של מייקל שייבון. ת'כלס, מי לא אוהב את הספרים של מייקל שייבון? הוא מצחיק, הוא שנון ויש לו רעיונות מעניינים והכי חשוב, הוא יהודי משלנו. הרי אי אפשר למצוא סופר יותר יהודי ממייקל שייבון. הוא הסופר שמתעסק הכי הרבה ביהדות בספרות בת זמננו. יותר מקובי אריאלי וסייד קשוע ביחד. אבל זו לא הסיבה היחידה לקרוא את הספרים שלו. הרי הקהל של שייבון מגוון וכולל גם קוראים לא יהודים (רחמנא לצלן). אמנם 'מסתורי פיטסברג' התגלה כנפילה לא קטנה, אבל אפשר לסלוח לסופר על יצירת הביכורים שלו אם הוא שולף מיד אחר כך את ' איגוד השוטרים היידים' ואת 'ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי' המעולים.
לכן לא חשבתי פעמיים כשראיתי שיש בחנות הספרים ספר חדש של שייבון ומיד חטפתי אותו.
במילה אחת: אכזבה
שייבון מתעסק כרגיל בזהותו היהודית, אך מלביש אותה הפעם על זוג אבירים בימי הביניים שמוצאים את עצמם במסע אל ממלכת הכוזרים על מנת למרוד בשליט הנוכחי ולהחזיר את כס המלכות לנסיך האמיתי של הממלכה היהודית האגדית.
כמו תמיד, הרעיונות של שייבון אכן ראויים ומעניינים, אך הביצוע הפעם לוקה מעט בחסר. יש משהו נורא מתאמץ בספר הזה. כאילו שייבון מרגיש שהוא צריך להוכיח משהו ולא כל כך הולך לו וחבל. הקריאה שלו לא הייתה לי קלה, לא בגלל השפה שהוא השתמש בה חלילה, אלא בגלל שמשהו בספר הזה לא זורם. יש שם איזו עננה שמפריעה כל הזמן ולא נותנת לך להתרכז בסיפור בצורה מספקת.
מייקל שייבון רוצה להיות מקורי. והוא אכן מאד מקורי אבל הפעם זה פשוט לא מספיק.
לסיכום, לא ספר שארצה לחזור לקרוא
שתי חרבות מוצלבות וגם זה כי אני מרגיש נדיב היום.
אבירי הדרך / מייקל שייבון / ספריה לעם – עם עובד / מאנגלית: סמדר מילוא
נ.ב:
אל תתפתו לקרוא את אחרית הדבר של הספר. אני לא יודע מה שייבון עישן לפני – או אולי בזמן – שכתב אותה, אבל כבר קראתי רשימות מעניינות יותר על גב אריזה של קורנפלייקס (של קלוגס. ניסיתי פעם לקרוא את גב האריזה של תלמה אבל הגעתי רק עד כמות הכולסטרול ל- 100 גרם).
