זאת הפעם הראשונה שאני עושה דבר כזה, אבל אין לי ברירה, אני לא מוצא שום מוצא אחר. אי שם בתחילת הדרך קבעתי לעצמי כמה חוקי יסוד בנוגע לכתיבת ביקורות על ספרים, אבל עכשיו אני הולך לשבור את אחד מההסכמים הבלתי כתובים שלי עם עצמי ולכתוב על ספר שלא קראתי.
זה לא נכון לחלוטין. קראתי קרוב למאה עמודים מהספר הזה, והבנתי פחות או יותר את הרעיון הכללי שלו. אני פשוט לא מבין למה אני צריך להעניש את עצמי ולקרוא אותו עד הסוף רק כדי שאוכל לספר לכם כמה הוא גרוע, כשאני יכול לזרוק אותו הצידה בחמת זעם ולהגיד לכם ולעצמי- חטאתי, פשעתי, אבל נענשתי די. קחו ממני את הדבר הזה ותעשו אתו מה שאתם רוצים, כי לספריה שלי הוא לא יכנס.
זה מתחיל כבר בהקדמה מאת הסופר. דיוויד מורל מספר שם על שני הספרים הקודמים שלו ועל הסיבה שהוא החליט לכתוב להם המשך. כמות כזאת של יומרנות לא מוצאים אפילו בראיון עם פוליטיקאי מתחיל. מה גם שההקדמה כתובה כל כך רע, שהייתי צריך לצפות את הבאות.
הספר הזה הוא עוד אחד בשרשרת ארוכה של ספרי מתח לא מוצלחים שמשלבים קנוניות בינלאומיות, אגודות סודיות, אנשי ביון, רוצחים שכירים בקדרה גדולה ומבולבלת עם יותר מדי אקספוזיציה שמושפרצת כמו מתוך תותח מים לפרצופו של הקורא בלי לתת לו רגע לעכל את ההתרחשויות המופרכות שקרו ממש הרגע.
לא אלאה אתכם בפרטים מאחר וכבר השחתתי יותר מדי מילים על הספר הזה שהשימוש היחיד שאני יכול למצוא לעותקים שלו הוא לסקול את הסופר בכיכר העיר. הספר הזה, בניגוד לספרי מתח גרועים אחרים, לא הצליח אפילו למתוח אותי מספיק כדי שארצה להגיע עד סופו, ועל זה לא אסלח למורל לעולם.
ספר נוראי.
אפילו לא ורד אחד.
אגודת הלילה והערפל / דיוויד מורל / גֹמא הוצאה לאור / מאנגלית: עומר נבו
נ.ב:
לבי לבי לעומר נבו המסכן שנאלץ לקרוא את הספר הזה עד סופו על מנת לתרגם אותו
קראו גם:
כל הסיבות לא לקרוא את 'גנובה' של לזלי פירס
זאת הדרך לכתוב ספר מתח טוב
עוד ספר מתח טוב, ואפילו משלנו!
