מאז שאני זוכר את עצמי תמיד היה לי ספר ביד, או בתיק, או על הדשבורד, או לפחות בהישג יד לכל מקרה חירום שיכול להתרגש עלי. איך שאני לא מסתכל על זה, ספרים הם חלק בלתי נפרד מסדר היום שלי. גם בתקופות שיש לי פחות זמן לקרוא או שאני נתקל במחסום קריאה מזן כזה או אחר, עדיין תמצאו אותי עם ספר ביד לפחות לכמה רגעים כדי לטעון את המצברים.
הבעיה שיש רגעים בחיים שאין לך איך לקרוא. כשאתה שוטף כלים, לדוגמה, או כשאתה מנווט כלי רכב על הכביש, כשכל הנהגים האחרים עושים כל שביכולתם כדי להקשות עליך. או כשאתה הולך מנקודה א' לנקודה ב' (לא בלתי אפשרי לחלוטין, ויעידו על כך לא מעט פעמים שבאמת עשיתי את זה, עד לרגע שבו קלטתי לפתע שאני עומד באותה נקודה כבר כמה דקות, שקוע בספר שאני קורא), או כל פעולה שלא דורשת ממך מחשבה פעילה במיוחד, אבל מונעת בעדך לעשות את מה שחשוב באמת. לקרוא.
במהלך כל השנים העברתי את השעות המתות האלה עם מוזיקה. נתתי לתווים למלא את הוואקום שנוצר ברגע שלא הייתה לי גישה למילה הכתובה. אבל עם כל האהבה שלי למוזיקה, ולא חסרה אהבה כזו, הסיפוק שבהאזנה לה שונה לחלוטין מזה שמתלווה לקריאה. וכך, פעמים רבות העדפתי את הדממה על פני הצלילים, כשהדבר היחיד שנותר ללוות אותי הוא המוח שלי – בן לוויה ראוי לכל הדעות – והמחשבות שמגיעות איתו לכל מקום.
אבל אז גיליתי את עולמם המופלא של ספרי השמע.
כמו כל התמכרות, זה התחיל בקטן. פודקאסט קטן פה ושם בין ארוחות. מופע סטנדאפ תוך כדי ריצה על ההליכון בחדר כושר. סיפור קצר פעם בשבוע שבועיים. ופתאום, בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי שומע ספרים שלמים תוך כדי קניות בסופר מרקט השכונתי או בנסיעות בינעירוניות, כשהמתח אוכל אותי מבפנים בין האזנה אחת לשנייה. פתאום פעולות יומיומיות חד-גוניות קיבלו גוונים בוהקים, כשהאפשרות להשלים עמן כמה דקות יקרות מפז עם הגיבורים של ספר זה או אחר מאירה גם את המשימות האפורות ביותר. להחליף חול לחתולים? יהיה לי לעונג. לשאוב אבק? אני כבר בדרך. לנהוג לראש פינה ולחזור מיד רק כדי למדוד מה הקילומטרז'? נשמע לי קצת מיותר, אבל למי אכפת? יש לי לפחות חמש שעות עד סוף הספר הזה ועוד כמה שמחכים בתור אחריו, אז מלאו לי מיכל מלא ואחלו לי נסיעה נעימה.
במילים אחרות – התמכרתי.
אבל האם אפשר באמת להשוות בין קריאה ובין האזנה לספר? האם מדובר בשתי יצירות נפרדות לחלוטין שמחוברות באמצעות המילים הזהות? לאיזה עולם משתייך הספר המוקלט. האם זו יצירה ספרותית או שמא מקומה הראוי מחכה לה בין אמנויות הבמה, לצד הייצוגים החזותיים והקוליים של התיאטרון והשירה?
כאדם קורא שאינו סובל ממגבלות כלשהן (למעט משקפי ראייה, אבל הרי לא הייתם מצפים שתולעת ספרים כמוני יתחזק ראייה 6/6), אני יכול להרשות לעצמי להתייחס לספרי השמע בדיוק כפי שהם – דרך נוספת לחוות יצירה ספרותית. מבין הייצוגים האמנותיים השונים לספרות, צורה זו היא אולי הקרובה ביותר למקור בדרך בה היא מפעילה את שרירי הדמיון במוחו של המאזין. אבל אני לא רואה כיצד היא יכולה להחליף את הדבר האמיתי – מבחינתי – הקריאה.
נ.ב
אני לא יכול לסיים את הפוסט הזה בלי להמליץ על ספר שמע או שניים.
קראו גם:
הפעם האחרונה שהתלהבתי מחידוש טכנולוגי ספרותי
וגם – הרשת גועשת
כי הקריאה היא סלע קיומנו
