שני זוגות נפגשים לארוחת ערב במסעדה יוקרתית. זוהי נקודת המוצא לספר הזה, ומכאן עד לסיומו הדרך ארוכה מאד.
כבר בפסקה הראשונה אנחנו למדים דבר או שניים על אישיותו של המספר – פאול – ועל גישתו השונה מעט לחברה המערבית המודרנית. זה (פחות או יותר) כל מה שנוכל ללמוד עליו בתחילת הספר. פאול ואשתו קלייר אמורים לפגוש את אחיו הבכור סרג' ואשתו בבט לארוחה. ארוחות במסעדות יקרות זה נחמד, אבל הארוחה המסויימת הזאת היא לא הנושא שלשמו התכנסנו כאן. היא רק התירוץ, אם תרצו. הסיבה לפגישה היא המעשה הנורא שעשו בניהם של הזוגות.
הספר, כמו הארוחה, מחולק למספר חלקים. אפריטיף, מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח ודיז'סטיף.
באופן מחוכם, הסופר מעביר את הסיפור בהתאמה למנה המוגשת. כך, במהלך האפריטיף אנו מקבלים רק הבטחה להמשך הערב. איזה משפט או שניים שמבהירים לנו מה עלול לקרות בהמשך, ומעט מאד שיכול לשפוך אור על מערכות היחסים בין הדמויות. כאשר מוגשת המנה הראשונה אנחנו כבר מתחילים להבין מה רוקח לנו השף של הסיפור הזה ולמה פחות או יותר לצפות לו, וכאשר מגיעה סוף סוף המנה העיקרית אנו כבר מקבלים במכה אחת מבול של טעמים שכבר ידענו פחות או יותר לצפות להם, אבל במסעדת שף כמו במסעדת שף, יש איזשהו טוויסט שתופס אותך לא מוכן. מכאן כבר אין דרך חזרה ואתה כבר חייב להישאר לקינוח בתקווה שישאיר אותך עם טעם מתוק בפה.
'ארוחת הערב' הוא מסוג הספרים שלרגעים אתה לא בטוח שאתה רוצה לסיים. לא בגלל שאתה נהנה מהם כל כך, אלא בעיקר בגלל שאתה קצת חושש ממה שאתה יודע שיגיע בסוף. ספר שמשאיר אותך עם שאלות פתוחות לגבי התנהגותך שלך במצב דומה. כמו כן, יש רגעים שאתה חש הזדהות דווקא עם הדמויות שאתה יודע שבאופן רציונלי אתה לא אמור להזדהות איתן, אבל אין לך מנוס מכך. עוד טריק מלוכלך של הרמן קוך.
סך הכל (ובלי לגלות יותר מדי פרטים על העלילה) ספר לא רע בכלל, אם כי לעתים מעצבן.
ובגישה קצת יותר מתאימה לספר, ארבעה מזלגות.
ארוחת הערב / הרמן קוך / הוצאת כתר ספרים / מהולנדית: ענבל זילברשטין
נ.ב
אני הייתי מוותר על הציטוט מ"כלבי אשמורת" בתחילת הספר. לא חייבים לדחוף תמיד ציטוט. אם זה לא מוסיף (ובדרך כלל זה לא מוסיף) אפשר לוותר.
אפרופו, למי שדאג- יש פירוט די מדוייק של המנות שמוגשות במהלך הארוחה
