'בגידה בוונציה' הוא עוד אחד מספרי המתח מז'אנר חפש את המטמון. קוטון מאלון הוא סוכן אמריקאי לשעבר שלאחר פרישתו פתח חנות לספרים עתיקים בקופנהגן. הוא נקלע במקרה לשרפה במוזיאון לעתיקות ומגלה שזו הייתה רק אחת מסדרה של הצתות שנועדו להסוות גניבות של חפצים מסוימים. חפצים שאם יגיעו לידיים שחושקות בהם יוכלו לעזור לבצע תכנית זדונית שתשנה את פני העולם.
כדי לסכל את התכנית, יוצאים מאלון וידידתו קסיופיאה למסע מסוכן בעקבות קברו האבוד של אלכסנדר מוקדון. שם ימצאו את המזור לכל צרותיהם.
פיהוק קל ונחזור לעבודה.
סטיב ברי משתמש בנוסחה הרגילה של ספרים מסוג זה. יש כאן את כל מה שצריך בשביל מתח זול וטוב. בגידות ותככים, סוד ואוצר מהעבר הרחוק והכי חשוב, סוכן לשעבר שבמקרה נמצא במקום הלא נכון ונקלע בעל כורחו להרפתקה שתשנה את חייו ואת גורל האנושות.
הבעיה היא שהוא לא עושה את זה כל כך טוב. יש משהו מאוד מאולץ בהתפתחות העלילה ובאקספוזיציה של הדמויות. ברי והדמויות שלו יורים לכל הכיוונים כדי ליצור איזה עניין בסיפור ולגרום לקוראים לכסוס את ציפורניהם בעוד הם משלימים עוד פיסה בפאזל. רק חבל שהפאזל כל כך מופרך ולא אמין שלא היה להם סיכוי.
עכשיו, על מנת להסיר כל ספק, קראתי כבר איזה ספר מופרך או שניים בחיים שלי (מי אמר צופן דה וינצי ולא קיבל?), אבל הם לפחות חיפו על הבעייתיות שלהם בכתיבה טובה, בבניית דמויות מעניינות, או לפחות ברעיונות מקוריים. 'בגידה בוונציה' אמנם מקורי בדרכו השבלונית והעייפה, אבל כתוב בצורה רעה והדמויות בו שטוחות כל כך שחשבתי לרגע להשתמש בהן כדי להחליף את אחד המדפים בספריית האיקאה שלי.
לסיכום. ספר טוב זה לא.
שתי שריפות שמכלות היטב את הרצון שלי לקרוא ספרים נוספים של ברי.
בגידה בוונציה / סטיב ברי / הוצאת מטר / מאנגלית: אמנון כץ
נ.ב:
סטיב ברי לא מאמין בשיטה המטרית למדידת מרחקים. כמו שזה נראה, הוא לא מאמין בשום שיטה. כשהוא צריך לחשב מרחקים, הוא משווה אותם למגרשי כדורגל. זה חוזר כמה פעמים בספר. הבית היה במרחק מגרש כדורגל מהם, היה עליהם לעבור מרחק של שני מגרשי כדורגל וכד'.
שמישהו יקנה לו מטר למען השם.
קראו גם:
עוד בז'אנר ספרי 'חפש את המטמון'
ואם כבר לחפש את המטמון, אז לפחות שיהיה על טבעי
ויש כאלה שבסך הכל מחפשים את עצמם
