סאטירה
יש ספרים שהכוח האמיתי שלהם הוא בחדותם ובעזות מצחם. אם הם כאן כדי להצחיק או כדי להציב מראה למול החברה, ספרי סאטירה הם חוד החנית של הביקורת החברתית.
כבר תקופה ארוכה שיצירת המופת הדיסטופית של ג'ורג' אורוול זקוקה לתרגום חדש ועדכני לעברית. עכשיו כשזה סוף סוף קורה, האם התרגום החדש מצליח לתפוס את רוח היצירה ולהחדיר בה חיים חדשים?
מפגש הפסגה של ניל גיימן וטרי פראצ'ט מייצר טירוף מערכות קולוסאלי, ומי שמרוויחים הם הקוראים. וסוף העולם, כמובן.
אסף גברון מצליח לחמוק מהעיסוק המתבקש בפוליטיקה שמעלה הנושא הטעון של ההתנחלויות הישראליות, ומייצר סאטירה, אבל כזו שלא נושכת. ועדיין "הגבעה" הוא ספרו הבוגר והשלם ביותר עד כה.
במדינה שמצויה בעיצומו של טירוף הייטקיסטי, היה זה רק עניין של זמן עד שגיבורי הספרות המקומית יהיו הייטקיסטים בעצמם. "שלושה דברים לאי בודד" ו"חזקים ברוסיה" מציגים שני אנטי גיבורים ישראליים שמגיעים מהעולם הזה.
All articles loaded
No more articles to load