את ספרה הקודם של טאנה פרנץ' – 'בלב היער' – קניתי בגחמה של רגע וקראתי ביומיים תוך כסיסת הציפורניים עד העור. בסיומו התאכזבתי מכמה סיבות. הראשונה, לא הצלחתי לפתוח את פחית הקולה שקניתי בגלל שלא נשארו לי ציפורניים. השנייה, פרנץ' השאירה כמה סימני שאלה מאוד מטרידים בספר ללא כל פתרון, כך שבסופו של דבר הרגשתי די מרומה.
לכן ניגשתי לספר 'בית מספר שש עשרה' ברגשות מעורבים. מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שאני תמיד בעד ספר מתח טוב (בתנאי שהוא באמת טוב). מצד שני, חששתי ליפול שוב למעשי מרמה ואחיזת עיניים מצידה של המחברת. אבל אחרי שקראתי כמה ספרים ששעממו אותי ואפילו לא טרחתי לכתוב עליהם כאן, חשבתי שהגיע הזמן למתוח את קצה גבול היכולת שלי ולהתמסר למעשיית מתח שתתפוס אותי לא מוכן בדיוק במקומות הנכונים.
הסיפור הוא כזה. לפני עשרים ושתיים שנים היה אמור פרנסיס מאקי, נער אירי ממעמד הפועלים, לברוח עם אהובתו ללונדון, שם יחכו להם חיים טובים יותר. אחרי שהוא הבין שהיא הבריזה לו, הוא נטש את השכונה והתחיל בחייו החדשים לבדו. מאז אותו לילה הוא לא חזר לרחוב ילדותו, והשתדל להימנע מכל קשר עם העבר.
אם לקצר, היום הוא סוכן סמוי במשטרה, גרוש עם ילדה בת תשע, שלא דיבר עם המשפחה שלו מאז שברח מהבית. עד שיום אחד הוא מקבל טלפון מאחותו שמשכנעת אותו לחזור הביתה רק לרגע, רק כדי לבדוק משהו. משהו שידרוש מהכישורים המשטרתיים שלו לעבוד שעות נוספות. יהיה זה קלישאתי להגיד שמכאן הכל מסתבך, אז תשלימו את זה בעצמכם.
ספר מתח הוא ספר מתח. זה לא משנה אם הוא טוב או רע או מכוער. אם הוא הצליח לסקרן אתכם אתם תגיעו לעמוד האחרון. גם אם תקללו את הסופר במשך כל הקריאה ואחריה, הוא את שלו עשה כשהוא משך אתכם באף עד לעמוד האחרון. תחשבו על זה. ברגע שהסופר בן הבליעל הצליח לגרום לכם לנסות ולנחש בעצמכם מי הרוצח/מרגל/שודד, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאכלתם אותה. מכאן תצאו רק על אלונקה.
אז אולי זה רומז לכם דבר או שניים על מה שאני חושב על הספר הזה, אבל לא לגמרי. מצד אחד, הסיפור טוב ומותח ומצליח לעמוד יפה במבחנים הנרטיבים של מבנה העלילה. הסיפור מתפתח יפה ומגלה לקוראים כל פעם את הטפח הנכון שאמור לייצר עניין בהמשך הקריאה, אך בה בעת ממשיך להסתיר בדיוק את הכמות שמספיקה כדי לגרום לך להבין שמשהו מעניין ממשיך להסתתר מתחת לפני השטח.
מהצד השני, יש כאן המון בעיות בכל מה שנוגע לדמויות עצמן וליחסים הבין-אישיים שלהן. זה מתחיל מהמספר עצמו, גיבור הספר פרנק מאקי, שכל התיאורים שלו את עבודת המשטרה ואת עצמו כשוטר סמוי קצת עולים על העצבים אחרי כמה זמן. היחסים שלו עם אשתו לשעבר ועם הילדה שלו, גם הם שבלוניים ומעצבנים. באופן כללי הוא מעצבן בכל ההתנהלות שלו עם העולם החיצוני. הוא יהיר, קשוח בצורה מעושה ולא אמינה וחכמולוג. הבת שלו מחזיקה בתובנות אינטליגנטיות מדי בשביל ילדה בת תשע, וכל המשפחה שהוא זנח מאחור… בואו נגיד שקל להבין למה הוא עשה את זה.
בעיה נוספת שיש לי עם המספר היא הנטייה שלו להתפייטות מיותרת שלא הולמת את האישיות הכאילו קשוחה שלו.
לסיכום, אם אתם מוכנים להתפשר על הבעיות האלה כדי לקבל סיפור מתח לא רע, הספר הזה יכול לעשות את העבודה.
שני מכתבי פרידה, וגם זה רק בדיעבד.
בית מספר שש עשרה / טאנה פרנץ' / מודן הוצאה לאור / מאנגלית: מתי בן יעקב
נ.ב:
הערה קלה למי שטרח לכתוב את תקציר הספר בשער האחורי- פייתפול פלייס הוא רחוב בפרברי דבלין, ולא עיירת פועלים באירלנד כמו שכתבתם. טרחו בבקשה לקרוא את הספר שאתם כותבים עליו.
תודה מראש מאנשי הצוות וההנהלה.
קראו גם:
עוד ספר מתח לא מחייב
ואם כבר מדברים על אנשים שגדלו בקהילות קשות
שוטרים לא אמינים זה כלום לעומת הסופר הזה
