עד היום השתדלתי להשאיר את הפוליטיקה הרחק מחוץ לבלוג הזה, אבל נראה שהיא מתעקשת לדחוף את ראשה המכוער אל תוך העולם שאני מתקיים בו. כך קרה שבשבוע שעבר התבשרנו ש"גדר חיה", ספרה של דורית רביניאן, נפסל להוראה בתיכונים מסיבות גזעניות. הספר, המתאר מערכת יחסים אינטימית הנרקמת בין מתרגמת יהודייה וצייר פלסטיני, נפסל על ידי אנשי משרד החינוך, בניגוד להמלצת אנשי המקצוע האמונים על כך, בגלל ש"יחסים אינטימיים בין יהודים ושאינם יהודים מאיימים על הזהות הנפרדת". לא פחות ולא יותר.

עכשיו, לא יצא לי לקרוא עדיין את "גדר חיה". אולי אחרי שתשכך מעט המהומה סביבו אוכל לקרוא אותו בנחת, בלי שהרעש התקשורתי/פוליטי יסיח את דעתי ממה שחשוב באמת – הספרות. חבל רק שבמשרד החינוך שכחו שזה מה שאנחנו עוסקים בו באמת.

אני לא נאיבי. אני יודע שמאז ומעולם מי שהחזיק בתפקיד שר החינוך עשה כמיטב יכולתו להחדיר את ערכיו הפוליטיים למערכת, אבל הפוליטיזציה שמתרחשת מתחת לאף שלנו במערכה הנוכחית כבר עברה מזמן את הגבול שבין משרד החינוך ומיניסטריון האמת. ובאמת, האפיזודה האחרונה עם הספר "גדר חיה" היא רק עוד תסמין אחד בשורה ארוכה של פעולות שנועדו לעצב את מחשבתו של הדור הצעיר והנוח להשפעה בדרך שתהיה נוחה יותר לקברניטיה הנוכחיים של המדינה. למען האמת, אחרי שעריכתו מחדש של ספר הלימוד "להיות אזרח בישראל" כך שייתן דגש על היותה של המדינה יהודית ורק אחר כך דמוקרטית עברה בשקט יחסי, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים כל כך כשאנשי משרד החינוך פוסלים יצירות אמנות שלא עומדות בקנה אחד עם ההשקפה הפוליטית הגזענית והאנטי-דמוקרטית שלהם.

וכך, כמי שהפנימו היטב את עקרונות החינוך מחדש, הם הודפים את הטענות נגדם בטקטיקות שלא מסתירות אפילו את מקורן האפל. לא פלא ששר החינוך מרשה לעצמו להודות כי לא קרא את הספר "גדר חיה" (זוכה פרס ברנשטיין לרומן עברי, דרך אגב) ובאותה עת לטעון כי אותו הספר עצמו מציג את חיילי צה"ל כסדיסטים ומשווה בינם ובין מחבלי חמאס, וכך מעלה אותו לעולה על מזבח הקונפורמיות כמי שהעז לפגוע בקדושה שבפרות של הלאומיות הישראלית. בה בעת, מוצגים כל מי שמתנגדים לפסילת הספר כמי ששייכים ל"שמאל הקיצוני", אותה דמות דמונית שנלקחה הישר מסיוטיהם הגדולים ביותר של אוהבי הארץ שכל מטרתה לפגוע בקדושתה ולעזור לאויביה. אף פעם לא סתם שמאל. תמיד "קיצוני". השיחדש משתלט על השפה ומייצר את המציאות. כי העם אינו מוכן שהקיצוניים יכתיבו את דרכו, וכשההגדרה של השמאל ה"קיצוני" מתיישרת ימינה עם כל רגע שעובר, לא נותרת לעם כל ברירה, כי אם לקבל את עמדת הימין (אף פעם לא "קיצוני", אם תשימו לב).

אז מה נותר לנו לעשות? לקרוא. לפתוח את הראש ולקרוא את היצירות האסורות. תחשבו על כל הספרים שהיו נמנעים מאתנו אם היו נזרקים לפח האשפה של ההיסטוריה רק בגלל שלא מצאו חן בעיני השלטונות. "האמן ומרגריטה", "מוסקבה פטושקי", "לוליטה", "התפסן בשדה השיפון" ועוד עשרות יצירות, שגם אם חלקן מעוררות מחלוקת, וגם אם קיים ויכוח על חשיבותן, אין זה אומר שצריך לצנזר אותן. וכן, אני מבין שהספר לא צונזר אלא רק נפסל ללימוד בבתי הספר, אבל נראה כאילו היום בו ידרשו מאמנים הצהרת נאמנות למדינה לפני שישרפו אותם יחד עם יצירותיהם לא רחוק, בעיקר בהלך הרוח הציבורי הנוכחי.