'בעל זבוב' מספר על חבורת ילדים ונערים שמגיעים לאי בודד אחרי שמטוסם התרסק. לאחר הסתגלות לתנאים החדשים מקימים הנערים חברה בה יש מנהיג, ציידים ותקנות משלהם. למי שזו לו הקריאה הראשונה ולא יודע לאן מתגלגלת העלילה יכול הספר להיראות בהתחלה כעוד סיפור בסגנון 'אי הילדים' ודומיו, אבל לא עובר זמן רב עד שדברים מתחילים להתדרדר ומתגלים קרעים בהרמוניה השבטית שנוצרה.
ראלף, שנבחר בתחילת הספר להנהיג את הילדים, מנסה להשאיר את החבורה מלוכדת, אך נתקל בהתנגדויות חוזרות ונשנות מצידו של ג'ק (מנהיגם של הציידים) אשר מצידו מונע בעיקר מתאוות כוח. ג'ק ותומכיו מייצגים את הצד היצרי/פראי של החברה, בעוד ראלף וחברו חזרזיר מייצגים את הרציונלי, זה שמעוניין להיחלץ מהאי ולשמור על צלם אנוש. "מה יגידו המבוגרים" אומר חזרזיר במספר הזדמנויות, כאשר חבריו נוטשים את ערכיהם הישנים ונוהגים בחוסר אחריות.
אני לא יודע אם אני יכול להגיד שנהניתי מהספר. זכרתי שהוא מרתק, מזעזע, כתוב טוב ומשאיר תחושה רעה מאד. ישנם לא מעט אנשים שמסרבים לקרוא שוב את הספר בשל התחושות הקשות שהותיר בהם. גם אני חשבתי בהזדמנויות שונות לקרוא אותו שוב, אבל רק עכשיו אזרתי אומץ ועשיתי את זה ושום דבר לא השתנה.
הייתי יכול לכתוב כאן הרבה מאד על האלגוריה על טבעו של המין האנושי ועל הניסיון של גולדינג להבין את עליית הנאציזם בגרמניה, אך במקום כל זה אצטט משפט שנחקק בזיכרוני כל השנים האלה מאז קראתי אותו לראשונה לפני קרוב לעשרים שנה:
"הייתי מצפה, שחבורת נערים בריטים… תגלה יותר תושייה".
ארבע וחצי קונכיות.
בעל זבוב / ויליאם גולדינג / הוצאת עם עובד / מאנגלית: אסתר כספי
נ.ב:
התרגום של אסתר כספי מדהים, אבל נראה לי שהגיע הזמן לתרגום חדש כדי שגם נערים בני זמננו ובני הדורות הבאים יוכלו ליהנות ממנו מבלי להיעזר במילון.
