ביום ראשון האחרון עברתי דירה. סיוט. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. אחסוך מכם את כל התיאורים המפרכים על הדברים שכולם מכירים. כל הפרוצדורות הקטנות והמעיקות, החל בשינוי כתובת במשרד הפנים/עירייה/חשמל/מים/דואר/עבודה וכלה במציאת מוביל שלא ידרוש ממני למשכן את הנעליים.
הדבר שאני הכי שונא במעבר דירות זה לארוז ולפרוק. זה מתחיל באיסוף ארגזים אובססיבי וחסר פרופורציות. כל ארגז שנקלט בזווית העין הוא בגדר חשוד. באחד הימים מצאתי את עצמי עוצר בחריקת בלמים ליד ערימות של ארגזים כאילו מצאתי אוצר.
הבעיה היא שאני חייב להיות בררן בארגזים שאני אוסף. מאחר וספרים מהווים את רוב הרכוש שלי אני לא יכול להרשות לעצמי לארוז בארגזים גדולים. אם ניסיתם פעם להרים ארגז מלא בספרים אתם יודעים אולי על מה אני מדבר. המשקל שלהם די בלתי נסבל.
אחרי האיסוף הנוראי מגיע השלב שכל אספן ספרים חושש ממנו. הרגע בו אתה עומד מול הספרייה, מחזיק ספר ביד ותוהה 'למה לעזאזל יש לי את הספר הזה'. כמובן שגם אחרי שגילית שיש לך בבית את הספר 'למה בתך אינה נשואה- בנות מספרות לאמהותיהן על הסיבות האמיתיות להיותן רווקות' מאת פטרישיה קרטיס (בכל היקר לי, הספר באמת קיים) אתה לא ממהר כל כך להיפטר ממנו. למה? כי ככל הנראה אתה סובל ממחלת נפש כלשהי.
כך יצא שמתוך קרוב לשמונה מאות ספרים הצלחתי לנפות פחות מעשרים. טוב, גם זה משהו…
נ.ב:
אחרי שהתאמצתי כל כך לארוז את הספרים בארגזים קטנים יחסית, המוביל הרים חמישה בכל סיבוב.
