בעקבות הבשורות הבאמת טובות שהספר הזה מעובד לסדרת טלוויזיה, ועוד אחת בכיכובו של דיוויד טננט (שעבורי תמיד יהיה הדוקטור, או קילגרייב – הנבל המושלם מהעונה הראשונה של ג'סיקה ג'ונס), החלטתי לחזור אל "בשורות טובות", שקראתי לפני בדיוק עשור וחצי, ולבדוק אם הוא עומד במבחן הזמן.
בשורות טובות, או בשמו המלא: "בשורות טובות: נבואותיה הנחמדות והמדויקות של אגנס נאטר, מכשפה", הוא קומדיה אפוקליפטית פרי שיתוף פעולה של ניל גיימן וטרי פראצ'ט משנת 1990. מי שבקיא בחומר יודע ששיתוף פעולה כזה נידון להתפתח לאחד משני כיוונים – טירוף מערכות קולוסאלי או, אהם, המממ. בעצם, במחשבה שנייה יש רק דרך אחת שזה יכול להתפתח אליה.
עלילת הספר שואבת את ההשראה שלה מסרט האימה "אות משמיים" של הבמאי ריצ'רד דונר משנת 1976. אם לא ראיתם, אתם מוזמנים לעשות את זה, אבל רק על אחריותכם ובאור יום מלא. הסיפור בקצרה – בנו של השטן נשלח אל העולם כדי לגדול כבנו של דיפלומט אמריקאי ולהתחיל את המלחמה הסופית בין כוחות האפל והאור. פשוט, לא? רק שבמקרה שלנו משהו משתבש, והתוכנית השטנית לא יוצאת לאור כפי שהתכוון המשורר. כמה משתבש? כמה שרק אפשר.
גיבורי הספר הם קראולי ואזירפאל, שד ומלאך (בהתאמה) שתקועים על פני האדמה כדי להתערב בחייהם של בני האנוש ולהטות את הכף לכיוון הצד שלהם במלחמה הגדולה נשמה אחת אחרי השנייה. השניים, שמיודדים עוד מאז שגורשו אדם וחווה מגן עדן, ולמדו לאהוב את החיים הפשוטים שלהם הרחק מעיניהם הבוחנות של הממונים עליהם, מחליטים לעשות יד אחת ולנסות למנוע את סוף העולם, שאמור להגיע פחות או יותר בשבת הבאה אם אתם מתעקשים לדעת. כן נו, האפוקליפסה התנ"כית במלוא הדרה, עם גשם של דגים, ירח שהפך לדם וכל השנניגנס האלה.
אז נתחיל בבשורות הטובות. גם אחרי 15 שנים עדיין כיף לקרוא את הספר הזה. למרות רוח השטות שמצחינה לעתים מבין דפיו ולמרות שלרגעים מורגש המאמץ להתחכם כמה שרק אפשר, זה לא פוגם בהנאה. לפחות, לא יותר מדי. כך, בעוד שהשילוב בין האפלוליות של ניל גיימן והטירוף של טרי פראצ'ט הופך את הספר הזה לחוויה מרעננת, נראה לעיתים שהשניים כל כך נהנו לכתוב את הבדיחות לספר הזה, שלעתים הם שכחו להיכנס לעומקן של הדמויות. מה שהקוראים מקבלים בסופו של דבר הוא עלילה קצבית ומהנה עם שנינויות והתחכמויות, אבל עם דמויות שטוחות וילדותיות למדי (לגיטימי לחלוטין במקרה של כמה מהדמויות) ולגמרי לא מנומקות. מצד שני, אנחנו מדברים כאן על פרודיה, אז אין שום סיבה לקחת את זה כל כך ברצינות.
אז אם אנחנו מחליטים לא לקחת את הספר הזה ברצינות, אנחנו יכולים גם להתעלם ממעט הביקורת שיש לו על המין האנושי ועל העידן המודרני ועל אמונה באופן כללי והאמונה הנוצרית באופן מעט פחות כללי, ועל מלחמות ועל האנשים שמובילים לאותן מלחמות. בגלל שאתם לא באמת רוצים שנתחיל לקחת אותו ברצינות, יחד עם הנושאים שהוא מעלה, בגלל שאז נצטרך להיכנס לעומק קצת יותר ולגלות שהספר הזה הוא לא יותר מגרסת ה"מת לצעוק" של האפוקליפסה, גם אם מעט יותר אינטליגנטי מכל סדרת סרטי פרודיות שנעשו מאז שנות השמונים.
לסיכום, לא פסגת הקריירה של גיימן או פראצ'ט, אבל עדיין ספר כיפי להפליא.
ארבעה אופנועני גיהינום וכלב שאול אחד
בשורות טובות / ניל גיימן וטרי פראצ'ט / הוצאת אופוס / מאנגלית: בועז וייס
נ.ב
אני לא יודע מה מצבן של המהדורות החדשות יותר של הספר, אבל העותק שיש לי בבית משנת 2000 נראה כאילו אופוס לא טרחו לעשות לו הגהה או עימוד או להעיף בו מבט לפני שהם שחררו אותו לחנויות. אופוס ידועים – או לפחות היו ידועים – בבעיות מסוג זה (זכורות לי במיוחד השגיאות החוזרות ונשנות ב"סופת החרבות", אבל לא רק שם). אם יש לכם עותק מהשנים האחרונות ולא נתקלתם בו בשגיאות מיוחדות (והאמינו לי, הייתם שמים לב לשגיאות שאני מדבר עליהן), אשמח אם תספרו לי על כך בתגובות.
נ.ב.ב
אני רק מקווה שהעיבוד הטלוויזיוני לספר הזה לא יהרוס אותו כמו שקרה עם אלים אמריקאים.
קראו גם:
צחקנו, נהנינו, ועכשיו לאפוקליפסה האמיתית
מי שמחפש טירוף מערכות אמיתי ימצא אותו כאן בקלות
או סתם הומור איכותי ישן וטוב
