בספרו 'גדול ביפן' מספר דייב בארי על מסעו ליפן עם אשתו ובנו, שם הוא מגלה שיפן היא לא אמריקה ושיש תרבויות שאוכלות פיצה עם תירס. עוד דבר שהוא מגלה (ודי נדהם מזה)- היפנים לא דומים לאמריקאים בכלל.
ברור שבדרך הוא ומשפחתו נתקלים בסיטואציות הנראות משונות לעיניים מערביות והולכים לאיבוד לא מעט פעמים בגלל שהיפנים (ברוב חוצפתם) לא מדברים אנגלית, או טורחים לכתוב שלטים בשפה האיזוטרית הזאת.
אם אתם מעוניינים בספר שילמד אתכם דבר או שניים על יפן, זה בוודאי לא הספר בשבילכם. אם אתם מחפשים ספר מצחיק שמגחך על התרבות היפנית וגם על התייר האמריקאי ביפן, זה בוודאי ובוודאי לא הספר בשבילכם.
דייב בארי רוצה שתצחקו והוא יעשה הכל בשביל זה. הוא הילד שזורק הערות בזמן השיעור, הליצן שחוטף עוגת קצפת בפרצוף. הוא משתמש בכל הטריקים האפשריים. הערות ביניים משעשעות, המחזה של שיחות בין אנשים, שימוש בפונטים בגדלים שונים, הגחכה עצמית, מבט אירוני על סיטואציות ומשחקי מילים, הכל כשר במלחמתו על הצחוק.
הבעיה היא שהוא משתדל יותר מדי. לפעמים אפשר ממש להריח את זיעת המאמץ ולשמוע את תחינתו מבעד למילים "בבקשה תצחקו". אבל דווקא בגלל השתדלות היתר, זה לא באמת עובד.
קצת חבל כי הטור הקבוע שלו ב'מיאמי הראלד' (שפורסם בזמנו גם ב'הארץ') היה אחד המצחיקים שקראתי וקנה לו עדת מעריצים לא קטנה. הספרים העלילתיים שלו אמנם לא מצחיקים כמו הטור, אבל לפחות לא מורגשת בהם ההשתדלות הנואשת הזאת להצדיק את הכינוי "האיש הכי מצחיק באמריקה" שהודבק לו (על ידי יחצנים? על ידי עצמו? מי לעזאזל הכתיר אותו בתואר הזה?).
בקיצור, ספר מאכזב. שני מקלות אכילה.
דייב בארי / גדול ביפן / אריה ניר – מודן / מאנגלית: אינגה מיכאלי
נ.ב:
אני לא יודע אם זה משהו עקרוני, אבל כל הכריכות של הספרים של דייב בארי ממש, אבל ממש, מכוערות. לתשומת לב המעצבים.
