מכירים את הסרטים האלה שמסתתרים לכם בספריית ה VOD תחת הקטגוריה "דוקומנטרי מוזיקלי"? אתם יודעים למה אני מתכוון, הסרטים התיעודיים האלה שמנסים להתחקות אחרי עלייתו ונפילתו של איזה אמן מסוים, בדרך כלל על ידי כך שהם מושיבים את האמרגן שלו וכמה חברים ומכרים לראיונות, תוך כדי שילוב צילומי ארכיון וכותרות סנסציוניות מעיתונים.

ג'וני בוי, ספרו החדש של יונתן ילון, הוא הגרסה הספרותית של הסרטים האלה. וכשאני אומר את זה, אני לא מתכוון לכך שזה ביטוי למה שאני חושב על הספר, אלא במוצהר, מה שהספר מנסה לעשות. למען האמת, כבר בהקדמה של הספר, המספר מדבר על הסרט התיעודי שרצה לעשות על ג'וני בוי – סנסציית הפופ משנות השמונים, אבל איך בסופו של דבר החליט לרדת מהרעיון מסיבות תקציביות ולהמיר את הראיונות שהקליט לספר.

אם השם ג'וני בוי (או ג'ון אשקרופט כפי שקראו לו הוריו) לא מוכר לכם, אל תמהרו לרוץ לנוירולוג הקרוב לביתכם. לא איבדתם את הזיכרון ואין אלה סימנים מקדימים לשיטיון, אלא מדובר בסיפור בדוי לחלוטין שנשען על המתודולוגיה המוכרת והאהובה של המוקומנטרי המוזיקלי מבית מדרשם של הסרטים "ספיינל טאפ", "אחים בראש", "משב רוח מוזיקלי". באופן מוזר, קשה לי לחשוב על ספר נוסף שניכס לעצמו את ז'אנר המוקומנטרי המוזיקלי, או שאולי לא כל כך מוזר בהתחשב בעובדה שקשה להעביר תחושה מוזיקלית במדיום הספרותי. ניר מטרסו עשה משהו שאולי יכול לשבת תחת אותה מטריה מוזיקלית, אבל ממש לא מוקומנטרית אלא יותר דוקו-בלשי-מוזיקלי בספר המעולה שלו הקסטה השחורה, בו תיאר את החיפושים שלו אחר קלטת שקיבל בשנות התשעים.

בג'וני בוי, יונתן ילון מחזיר אותנו ישר לתקופה שהוא מדבר עליה – שנות השמונים העליזות ועולם הפופ המתקתק שלהן – כשהוא זורק לחלל האוויר שמות של שירי ואמני פופ מתורגמים לעברית, כך שאתם יכולים לדמיין את עצמכם מאזינים לשוש עטרי או אילן בן שחר מקריאים את השמות האלה מעל גלי האתר. הליגה האנושית, מועדון תרבות, נערי חנות חיות המחמד ודיבור חדיש הם רק התפאורה, או שמא תרצו – פס הקול, של הסיפור הזה, שמתקדם כרונולוגית דרך התחנות החשובות בקריירה ובחייו של ג'וני בוי, מילדותו באיי פולקלנד, דרך הפריצה הלא צפויה שלו, ועד הדעיכה הצפויה מראש.

הכל בסיפור הזה צפוי ולא צפוי במקביל, הרי ראינו ושמענו את הסיפור של כוכבים כמוהו כל כך הרבה פעמים, אבל הכתיבה הקולחת והמשעשעת לפרקים, לצד אזכורים ראויים לציון של אמנים אמיתיים מהתקופה לצד דמויות בדיוניות לחלוטין (שמצליחות בשלב כלשהו לתעתע בקורא שכבר לא מצליח לעקוב ולהחליט מי מהן אמיתית ומי הומצאה לצורך הסיפור הזה) הופכים את ג'וני בוי למשהו אחר. משהו שהקורא גומע במין נוסטלגיה מוזרה לאמן שמעולם לא היה קיים.

יש לספר כמה נפילות קלות, כמו התייחסות מעט שטחית מדי לכמה נושאים קשים שמועלים בו, אבל בסופו של דבר מדובר בספר קליל ומהנה לקריאה שסביר להניח שתבלעו בישיבה אחת. ומה יותר מזה אפשר בעצם לבקש?

ארבעה להיטי אייטיז על זמניים וליקוי אחד מלא של הלב

ג'וני בוי \ יונתן ילון \ הוצאה עצמית

נ.ב.
בספר הבא שלו, אשמח אם יונתן ילון פשוט יכתוב רשימה ארוכה של כל השירים שהוא יכול לחשוב עליהם בתרגום לעברית

נ.ב.ב
יונתן ילון בחר לא לשווק את ג'וני בוי בחנויות הספרים, כך שאם תרצו לקרוא את הספר, תצטרכו להתעדכן לגבי האפשרויות שלכם באתר של הסופר או בעמוד הפייסבוק שלו