הטעות הראשונה שעשיתי לפני שקראתי את הספר הזה, הייתה לקרוא את 'מלכוד 22' ו'זמן סגירה'. הטעות השנייה הייתה לבוא לספר הזה עם ציפיות כלשהן. הקצב והטירוף שמאפיין את שני ספריו הקודמים של ג'וזף הלר לא קיים כאן, ותהיה זו טעות לצפות שיהיה. 'מילכוד 22' מתרחש במלחמה ומעביר בצורה מבריקה את האיוולת והבזבוז שבה. גם 'זמן סגירה' מתאר מלחמה, אך זו מלחמה חסרת סיכוי נגד המוות.
'דיוקנו של האמן כאיש קשיש' לעומתם מספר על סופר מזדקן שמנסה ללא הצלחה לכתוב ספר, כנראה ספרו האחרון. ג'וזף הלר נתן לסופר את השם יוג'ין פוטה, אך ברור כבר מההתחלה שהגיבור הוא הלר עצמו. למען האמת, הלר לא מנסה אפילו להסתיר לשנייה את העובדה שמדובר בדמות ספרותית. הוא מתאר בתור מספר יודע כל כיצד בחר לפוטה את שמו, ואיך הוא שותל משפטים ורעיונות במוחו על מנת לדרבן אותו לעזוב את הרומן שהוא כותב ולקפוץ לכתוב משהו שונה לגמרי.
במהלך הסיפור משולבות טיוטות לפרקים ראשונים לכל מני יצירות שהסופר חושב לכתוב. פרודיות על סיפורים מוכרים, סיפורים מהמיתולוגיה היוונית, מהתנ"ך וכד'. משמו של הספר ניתן לנחש שקיימות בו הרבה קריצות ליצירות מוכרות של סופרים אחרים ואכן הוא לא מאכזב. כבר בעמוד הראשון אנו נתקלים בגרסת הוול סטריט של תום סויאר, ובהמשך נכונים לנו מפגשים עם קפקא, פוקנר ורבים אחרים.
כיאה לספר על אדם בשנות השבעים המאוחרות לחייו, הקצב הרבה יותר אטי מבספריו המוקדמים יותר של הלר. לעתים יש תחושה של עמידה במקום (מי אמר מחסום כתיבה) ושל יאוש.
ספר טוב, אבל לא פסגת היצירה של הלר.
ארבע מכונות כתיבה וקובץ וורד.
דיוקנו של האמן כאיש קשיש / ג'וזף הלר / מודן הוצאה לאור / מאנגלית: דורית בריל-פולק
נ.ב:
אפשר להבין מה משך אותי בכריכה של הספר…
