כבר כמה שנים שאני עוצר את עצמי מלהתייחס לתופעת הארי פוטר. כן, אני יודע שאני נשמע כמו חיים יבין בעוד משדר מיוחד ומביך של מבט שני שיוצא לחקור "תופעה" מסוג זה או אחר, אבל אתם חייבים להודות שמדובר ב(נו, מה לעשות) תופעה. למען האמת, הצורה בה אני מביט מהצד בתופעה הזו, כאילו הייתי נטע זר בתרבות לא לי, גורמת לי להרגיש אפילו יותר כמו אותו עיתונאי משנות השמונים שמנסה להתחקות אחר שורשיה של מוזיקת ה"מתכת הכבדה" והקשר הגורדי שלה לכת השטן.
לפני שמכתבי השטנה מתחילים להיערם ליד תיבת הדואר שלי, אני רוצה להסביר.
הפעם הראשונה בה נתקלתי בספרי הארי פוטר היתה בשנת 1999. חברתי דאז קראה את שני הספרים הראשונים (היחידים שיצאו עד אותה שנה) ושכנעה אותי לקרוא אותם, בניגוד גמור לאינסטינקט הראשוני שלי בגלל שהייתי משוכנע שמדובר בסיפורי אגדות לילדים. כשפורסם "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" מאוחר יותר באותה שנה, כבר הייתי אחד מהקוראים הראשונים שהחזיקו עותק שלו, כשהזמנתי אותו ברגע שנפתחו רשימות ההמתנה לספר. הייתי אז צעיר ותמים ולא ידעתי שמצפות לי עוד שמונה שנים ארוכות של המתנה עד לסיומה של הסאגה.
אמרתי את זה אז והמשכתי לומר זאת לאורך כל הדרך. ג'יי. קיי. רולינג היא סופרת בחסד עליון. היא יודעת לבנות דמויות בצורה מושלמות, היא בונה את העלילות שלה בקפידה ולא מאפשרת לאף חור בעלילה לחמוק מפני ידיה. בדיוק בגלל זה, סדרת "הארי פוטר" תהיה לעד אחת הסדרות האהובות עלי (ויעידו על כך מספר הפעמים שקראתי אותה הלוך וחזור), וכך גם שאר הספרים שפרסמה (כיסא פנוי וסדרת קורמורן סטרייק).
מה שלא ברור לי ב"תופעת הארי פוטר" הוא האובססיביות בה ממשיכים מעריצים לחקור את הסדרה בתשע וחצי השנים שחלפו מאז פורסם "מעריץ הארי פוטר ואוצרות המוות" שחתם את הגולל על סדרת הספרים, והדרך בה הם נאחזים בכל ציוץ של רולינג בנוגע לסדרה כאילו היה דבר אלוהים חיים. כמעט שלא עובר שבוע בלי שמתפרסם בעוד מגזין ספרות "אייטם חדשותי" נוסף אודות תאוריה פורצת דרך שפותחה על ידי גולש ברדיט שמעמידה באור חדש את הדרך בה אנו עשויים להבין את כל הסדרה, ועל הציוץ בטוויטר של רולינג שאולי אישר אבל בעצם לא את התאוריה. חוק בלתי כתוב הוא שבניוזלטר של Buzzfeed Books (אל תשפטו אותי, באמת שאין לי מושג למה אני ממשיך לקבל אותו) יהיה לפחות קישור אחת לחידון "עד כמה אתם מכירים את הארי פוטר"? או "האם אנחנו יכולים לנחש איזה ספר הכי אהבתם בסדרת הארי פוטר לפי המשקה החם האהוב עליכם"?
אחד הדברים שהכי אהבתי בסדרה, היה האופן בו היא הסתיימה בצורה שסוגרת כל אפשרות להמשך הסיפור ולמתיחתו לכיוונים לא רצויים. אולי בגלל זה החפירה המתמדת בסיפור שנגמר לפני כל כך הרבה זמן נראתה לי טרחנית משהו.
ואז, בלי שום הכנה מוקדמת (טוב, אולי עם קצת הכנה), פתאום יוצא ספר חדש, ועוד כזה שמתיימר להיות השמיני בסדרה. אבל בעצם, זה לא ספר אלא מחזה. ובעצם, הוא נכתב על ידי ג'ק ת'ורן ולא על ידי רולינג עצמה (בסדר, לפי סיפור שלה, אבל זה עדיין לא זה). ובעצם, הגיבור של הספר הוא בכלל הבן של הארי פוטר. ובעצם ובעצם ועוד בעצם אחד, ומה שבעצם נשאר כאן זה רק חצי מהדבר האמיתי.
חצי, לא בגלל שהוא לא טוב או שהדמויות לא מעניינות, אלא בעיקר בגלל שזה לא באמת עוד ספר בסדרה. מדובר במחזה, וכמחזה הוא לא רע. למען האמת, הייתי ממש רוצה לראות את הסרט שיצולם לפיו. בהצגה, לעומת זאת, אני לא יודע אם הייתי מעוניין לצפות. מצד אחד, מעניין אותי איך אפשר לבצע על הבמה את הוראות הבימוי הבלתי אפשריות שבתסריט, אבל אני חושש שהדמיון שלי עושה עבודה הרבה יותר טובה מכל טכנאי פעלולים שעבד אי פעם בווסט אנד.
אבל כספר הוא פחות עובד. הדיאלוגים התיאטרליים, מערכות היחסים ה-כאילו-מסובכות-אבל-קצת-יותר-מדי-בכוח, המחוות לסדרה מקורית, ויותר מכל – הטוויסטים הצפויים משהו בעלילה, כל אלה הופכים את "הארי פוטר והילד המקולל" לבן מעט חורג בסדרה, וגם אם הוא לא רע לכשעצמו, כאשר ניצבים מעליו אילני ענק, לא פלא שהחסרונות בולטים כל כך לעין.
בקיצור, אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם גיחה קטנה לווסט אנד, הספר הזה יכול להרגיע מעט את הקריז, אם כי לא מדובר ביצירה שמגיעה לקרסוליים של אחיותיה.
שלושה לחשים ברמת קושי בינונית
הארי פוטר והילד המקולל / ג'ק ת'ורן / הוצאת ספרי עליית הגג – ידיעות ספרים – ספרי חמד / מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
נ.ב
למרות כל מה שנכתב לעייל, הספר הזה הוא זהב טהור לעומת שלושת ספרוני הסיפורים הקצרים מעולם הארי פוטר שיצאו גם הם השנה בגרסה דיגיטלית.
קראו גם:
חה, לחכות שמונה לסיומה של סדרה? חובבנים
קצת הארי פוטר למתקדמים
עוד ספר מתוסרט משהו, אבל בקטע אחר לחלוטין
