יום אחד מקבל הארולד פריי מכתב שמשאיר אותו פעור פה. הוא מתיישב לכתוב מכתב תשובה ויוצא מיד לשלוח אותו בתיבת הדואר הסמוכה לביתו. כאשר הוא מגיע לתיבת הדואר, הוא מחליט להמשיך עד סניף הדואר השכונתי. ואז הוא חושב להמשיך עוד קצת ועוד קצת, ואז הוא מחליט להמשיך ללכת ברגל עד שיגיע לצידה השני של אנגליה וימסור את המכתב במו ידיו. במהלך המסע שלו הוא פוגש אנשים מעניינים, לומד דבר או שניים על עצמו ומגיע לכמה מסקנות מעניינות.
הספר מזכיר מעט בהווייתו את 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם', אבל הוא חסר את הקלילות והאופטימיות שמלווה את ספרו של יונס יונסון לכל אורכו. הארולד פריי, בניגוד לגיבורו של 'הזקן בן המאה', הוא אדם שיעדיף להיחבא אל הכלים ולהעביר את חייו במחשכים מאשר ליצור אינטראקציות עם העולם, כל שכן להתבלט בצורה זו או אחרת. זהו סיפורו של אדם שחשש כל חייו לחיות, וכעת כשהוא סוף סוף עושה את זה, הוא מתחיל לחשוב שאולי מאוחר מדי.
פריי לא פוגש במהלך מסעו דמויות מפתח חשובות, כי אם אנשים פשוטים שסיפורו נוגע ללבם ומצליח לסחוף אותם אחריו. המסע שלו הוא יותר פנימי מאשר חיצוני, אישי יותר, פגיע יותר, עצוב יותר. אנחנו מתחילים את הספר עם דמות שעושה רושם פלקטי של הבריטי המהוגן, אבל עם כל עמוד שעובר אנחנו לומדים להכיר את האיכויות המיוחדות והנהדרות שלו.
הספר עצמו כתוב מעולה. רייצ'ל ג'ויס חושפת בפנינו טפח ומכסה טפחיים כשהיא מלמדת אותנו על גיבוריה, ומצליחה ליצור סיפור פשוט על אנשים פשוטים שהופכים ביחד לספר שקשה להוריד מהידיים. זהו אחד מאותם ספרים נדירים שמצליחים לצבוט את המקומות הנכונים כדי לגרום לך להזיל דמעה בסתר, שנייה לפני שאתה מחייך לעצמך בסיפוק.
בקיצור, ספר נהדר.
חמישה זוגות נעליים וסרט נייר דביק אחד.
המסע הבלתי סביר (בעליל) של הארולד פריי / רייצ'ל ג'ויס / זמורה ביתן – מוציאים לאור / מאנגלית: כפיר לוי
נ.ב:
לרגע חשבתי להשתמש במילה אקספוזיציה. זה לא יקרה שוב.
קראו גם:
עוד אנטי-גיבור שמעדיף להישאר במחשכים
והפעם- גיבור נוסף שיוצא למסע לא מתוכנן
אם כבר ספר מסעות
