לאוני סוואן אוהבת שני דברים – בעלי חיים ועלילות בלשיות. ברגע שאנחנו מקבלים את העובדה הזאת כאקסיומה, אנחנו יכולים להבין הרבה יותר בקלות את הקריירה הספרותית שלה, וליהנות כל הדרך בעודנו פוסעים בבטחה דרך העלילות המוטרפות שהיא מעבירה את הגיבורים שלה. אחרי שבשני הספרים הראשונים שלה היא התמקדה בחבורה של כבשים שפותרות תעלומות רצח, היא מתפנה הפעם להפנות את הזרקור אל בלש מזן מטופש בהרבה – בן אדם (ועוד אקדמאי, ישמרנו האל), אליו מתלווה עזר כנגדו שהיה יכול לנהל את החקירה בצורה הרבה יותר חלקה אם לא היה עסוק במירוק הנוצות שלו באותו הרגע.
הסיפור מתחיל, כמו ברוב הסיפורים הבלשיים, במקרה מוות מצער. אבל האם לא כל מקרי המוות הם מצערים בדרכם שלהם? בכל אופן, זה לא העניין כאן. התהיות הפילוסופיות, זאת אומרת, מקרה המוות בהחלט קשור לעניין ובלעדיו היינו יכולים ללכת לישון מוקדם וחייו של אוגוסטוס הף היו קלים בהרבה. ובעצם, אם נטרח לחזור לענייננו, מה שחשוב באמת, הוא שבחור צעיר נפל אל מותו מהגג של הקפלה של קינגס קולג', ושהמרצה שלו, דוקטור אוגוסטוס הף, לא משוכנע לחלוטין שמדובר בתאונה. המחשבה הזו מנקרת במוחו, שעסוק גם כך בנטיות טורדניות משלו, ושולחת אותו לנצל את מלוא היכולות האינטלקטואליות והפיזיות שלו בעודו חוקר את מקרה המוות של אליוט פיירבנקס.
אם אתם חושבים שמדובר במשימה פשוטה, כנראה שלא יצא לכם להסתובב יותר מדי כשעל הכתף שלכם יושב תוכי פטפטן בעל חיבה משונה לליידי גאגא ונטייה הרסנית להגיד את הדבר הלא נכון במקום הלא נכון. התוכי הזה, שעונה לשם גריי, הוא העזבון הלא צפוי שהותיר אחריו המנוח, שאימץ באופן חד צדדי את אוגוסטוס וכעת הפרופסור הצעיר צריך להתמודד עם האנדרלמוסיה שבעל הכנף הפטפטן מחולל בחייו, הן במישור הפיזי והן ברוחני. וזה לא שחייו היו יותר מדי פשוטים לפני שכל הברדק הזה נפל עליו, עם הפרעות החרדה ועמוד שמונה של המאמר שלו והעפרונות שמסרבים להישאר מיושרים, ומערכת היחסים הלא ברורה שלו עם פרופסור סיביל פוגל. הדבר האחרון שהיה חסר לו עכשיו הם תעלומת רצח ותוכי שלא מכבד מרחבים אישיים.
מזל שהספר הזה הגיע לידיים שלי, כי הוא הצליח לשבור רצף בלתי נסבל של מחסום קריאה מייאש שנמשך כמה חודשים, ולו בזכות העובדה שמדובר באחד מהספרים היותר מהנים שיצא לי לקרוא בתקופה האחרונה. הכתיבה הקולחת של לאוני סוואן, התיאורים הציוריים שלה – שמצליחים להימנע מקלישאות מיותרות ובכל זאת שומרים על פיוטיות – לצד ההומור הבריא שלה, הופכים את הספר הזה לחוויית קריאה מהנה מהזן שכל כך חסר לפעמים בעידן הזה, בו כל סופר שני לוקח את עצמו ברצינות תהומית כזו שעשויה להוציא לקוראים שלו את החשק לחיות, או לפחות לקרוא עוד מילה אחת עד סוף ימיהם. זה לא אומר חלילה שסוואן לא לוקחת את עצמה ברצינות או שהכתיבה שלה מרושלת, אלא שהיא זוכרת שאחת המטרות החשובות של הספרות היא לבדר את הקוראים.
גריי הוא אחד מאותם ספרים שמצליחים, בלי יותר מדי טריקים מיוחדים, לשאוב לתוכם את הקוראים החל מהמילה הראשונה, והוא לא מהסס ללפות אותם עד הפסקה האחרונה, כשפעולת השחרור מלווה בקתרזיס עדין ומתוק. העלילה של הספר הזה מסתבכת ומותחת בדיוק במידה הנכונה, בעודה נזהרת שלא להתפתות ולהגיש שוב ושוב את אותה הבדיחה חוזרת רק כדי להעלות חיוך על פיהם של הקוראים. ההומור של גריי (התוכי, אבל גם של הספר שנקרא על שמו) נע בין סלפסטיק כאוטי וסאטירה עוקצנית, וכיאה לעלילה המתרחשת ברובה מתחת לכתליו של מוסד אקדמאי מכובד, הוא לא מתבייש לרדת לביבים כשהמעמד מחייב.
גם בצד הבלשי של העלילה, מצליחה סוואן לשמור על עמימות הכרחית לגבי פתרון התעלומה, אבל בלי לעשות טריקים מלוכלכים משל הייתה אגתה כריסטי. כמו בכל סיפור בלשי טוב, גם כאן כל העובדות עומדות לנגד עיניו של הקורא שמוזמן לנסות לנצח את הבלש הספרותי במרוץ ולפענח את החידה לפניו. וכמו בכל סיפור בלשי טוב, הסיכוי שהקורא יצליח לעשות את זה נמוך מאוד עד אפסי לחלוטין.
לסיכום, ספר נפלא ומרומם נפש שמצליח לשבות את לבו של הקורא בלי להיגרר למחוזות מעיקים.
חמש נוצות צבעוניות ועוד נוצה אחת ארוכה ואפורה מזנבו של תוכי מזמר.
גריי / לאוני סוואן / הוצאת עם עובד / מגרמנית: ארז וולק
נ.ב.
רק הבהרה קטנה לגבי הרפרנס שהוצג בתחילת העמוד – אני לא באמת צופה ב"לוציפר", ואני בכלל לא יכול להגיד לכם שד"ר לינדה מרטין שיחקה בתפקיד קטן בעונה הרביעית של "תרגיע" של לארי דיוויד.
