בראשית היה צופן דה וינצ'י. וירא אלוהים כי טוב. ויורה לעבדיו לכתוב אלפי ספרים זהים לחלוטין.

כמו כל טרנד, אם זה סושיות, טאפס בר או בלוגים, גם כאן הכל התחיל מאחד שהצליח מאד והרבה אחרים שחשבו לעצמם "היי, גם אני יכול!". אז אולי זו לא הייתה הוראה מאלוהים, כי אם מהסוכנים הנמהרים של אלפי סופרים שחיפשו על מה לכתוב. אני יכול ממש לדמיין את שיחת הטלפון שקדמה לכתיבת הספר. "מה זה? אין לך רעיון לספר? עזוב אותך מרעיונות. הדה וינצ'י משהו הזה, הוא עשה מלא כסף. תכתוב לי שש מאות עמודים כאלה ואני אעשה אותך כוכב. למה אתה צריך רעיונות עכשיו? תשנה קצת את השמות והמקומות ויש לנו שלאגר".

ובאמת, התבנית של כל הספרים האלה זהה. גיבור הספר נזרק להרפתקה בעקבות איזה אוצר עלום אשר אמור לשנות את כל מה שאנחנו חושבים/יודעים על מהות העולם. כדי להגיע אליו הוא צריך לפענח רמזים שהושארו בכל מני מקומות בעולם, בדרך כלל על ידי אישיות מפורסמת וחשובה מהעבר. הוא מצרף אליו מומחים בנושא שאמורים להבהיר לו ולקורא את החידות ואת האגדות לפיהן בנויה המציאות של הספר, וכל זה כאשר מישהו אחר או קבוצה כלשהי מנסים להשיג אותו במירוץ על מנת למצוא את האוצר לפניו על מנת לנצל אותו למטרותיהם המרושעות, בדרך כלל בשיתוף עם מישהו שבוגד בגיבור ואנחנו מגלים להפתעתנו מיהו בדיוק ברגע הכי מותח של הספר.

עוד דבר החוזר בכל הספרים מהסוג הזה הוא ההבהרות שמצרף הסופר בתחילתו או בסופו על מנת להסביר לנו שכל מה שהוא כתב מגובה בתחקיר ארוך ומייגע. באמת היתה פעם כת מסוג זה וזה שהאמינה באל המוזר הזה. התיאורים של ציוריו של דה וינצ'י מתוארים במדויק. החפירות הארכאולוגיות האלה באמת קיימות. או כמו שאמר סיינפלד יאדה יאדה יאדה.

במילים אחרות, הסיפור שלנו מופרך, מלא סתירות עם המציאות ומצוץ מהאצבע, אבל יש לנו הוכחות שסובבנו כך שיתאימו לרעיונות המוזרים שלנו.

שלא תבינו אותי לא נכון. הספרים האלה יכולים להיות תענוג טהור אם הם כתובים טוב. יש שם את כל המרכיבים לספר מתח טוב. מירוץ נגד הזמן, חידות, צפנים, תרחישים מפתיעים ואיך אפשר בלי איזה סיפור אהבה טוב. הבעיה היא שרובם לא טובים וחלקם אפילו רעים.

אז בואו נראה מה היה לנו בינתיים:

צופן דה וינצ'י

רוברט לנגדן הוא מומחה אמריקאי לסמלים שבזמן ביקור בפריז נקלע לפרשיית רצח המובילה אותו למסע בעקבות אחד האוצרות האבודים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של העולם הנוצרי. מצטרפת אליו סופי נווה, נכדתו של הנרצח ומפענחת צפנים מוכשרת בשירות החשאי הצרפתי. בעקבותיהם דולקים נזיר לבקן רצחני המונחה על ידי אדם המכנה עצמו "המורה" מחד וסוכני המשטרה החשאית מאידך, וכל זאת בתוך מסכת של תככים ובגידות.

רעיונותיו של דן בראון בקשר לשושלת הקדושה מבוססים בעיקרם על ספרם של מייקל בייגנט, ריצ'רד לי והנרי לינקולן משנת 1982 'דם קדוש, גביע קדוש'. ספר זה אף מוזכר ב'צופן דה וינצ'י' במהלך ביקורם אצל סר לי טיבינג, לורד אנגלי שהקדיש את חייו לחיפוש האוצר.

למרות חוסר המקוריות, דן בראון הצליח לכתוב כאן ספר מותח ומעניין. הוא כתוב טוב, והמסתורין נבנה ומתגלה לאטו ומשאיר אותך במתח עד הרגע האחרון כמעט כשהכל מתבהר. היו רגעים שהוא הצליח להפתיע אותי, והרי מה יכול להיות יותר טוב בספר מתח שכזה?

בסופו של יום, מדובר בספר טוב. אפילו מאד.

חמישה שליחים ליד שולחן הסעודה האחרונה.

צופן דה וינצ'י / דן בראון / מודן הוצאה לאור / מאנגלית: נורית לוינסון

נ.ב:
בתחילת הספר מביא דן בראון שתי "עובדות" שנועדו לתת תוקף לדברים המובאים בספר. אחת מהן נוגעת ל'אופוס דאי'- ארגון קתולי שמוזכר בספר. במקרה הזה העובדות נכונות אם כי מוצגות בצורה שלילית, על מנת לשרת טוב יותר את הספר. ה"עובדה" השנייה מספרת על 'מסדר ציון'. מה שדן בראון לא מספר לקוראיו זה שכבר בשנות השישים המאוחרות של המאה העשרים (כ-30 שנים לפני פרסום הספר) הוכח ש'מסדר ציון' היה זיוף אחד גדול. מסדר כזה מעולם לא היה קיים מחוץ למוחם של הוגיו. הייתי סולח לבראון אם היה משלב את המסדר בעלילה בלי להביא את ההברה הזו בתחילת הספר, או אם היה אפילו כותב שעצם קיומה שנוי במחלוקת. אני גם לא רואה איך הצגת הסיפור כעובדה מוגמרת קידם באיזה אופן את הספר.

סוד בראשית

רוב לאטרל הוא עיתונאי בריטי ממוצא אמריקאי שנשלח לסקר חפירה ארכאולוגית מסקרנת במזרח טורקיה. הוא פוגש שם את כריסטין מאייר, ארכאולוגית צרפתייה אשר מן הסתם יתאהב בה. אחרי שמתרחשת באתר החפירות תאונה מחרידה, מחליט לאטרל לחקור לעומק את נסיבותיה ו – נחשו מה? – הוא נזרק להרפתקה בעקבות איזה אוצר עלום אשר אמור לשנות את כל מה שאנחנו חושבים/יודעים על מהות העולם והבריאה. תודו שהופתעתם.

בינתיים מתרחשות ברחבי אנגליה רציחות אכזריות בעלות גוון טקסי. הבלש מארק פורסטר מנסה להתחקות אחר עקבותיהם של הרוצחים ומנהיגם הסדיסט, מסע המוביל אותו להתמודד עם שדים מעברו.

הבעיה היחידה שמצאתי בספר הייתה האלימות שבו. עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתחסד או משהו כזה, אבל התיאורים הגרפיים של הרציחות נראו לי מוגזמים ועל סף הפורנוגרפיים, ולאו דווקא מועילים לספר.

בנוסף לכך, ה"תגליות" שמובאות בספר כל כך מופרכות שמצאתי את עצמי מגיב פה ושם בגיחוך.

למרות זאת, הספר מותח וכתוב טוב. מצאתי את עצמי חושש פה ושם לגורלם של הגיבורים. ולא הצלחתי להוריד אותו לרגע מהיד.

ארבעה מונומנטים ענקיים אם כי לא לבעלי קיבה רגישה.

סוד בראשית / טום נוקס / הוצאת מטר / מאנגלית: יעל ענבר

נ.ב:
בתחילת הספר רוב הולך לשתות בירה בדוכן נקניקיות בשם 'ביק ביק' ששוכן במורד שוק הכרמל. אני גר לא רחוק משם ולמרות שאני אמנם לא שותה בירה, אני חובב נקניקיות. נראה לי שהייתי יודע אם הוא היה קיים. ואם הוא קיים ופספסתי אותו, שמישהו יכוון אותי לשם בהקדם.

ספר השקרים

קאל הרפר הוא סוכן מכס לשעבר שבעקבות מפגש מחודש עם אביו נקלע למסע בעקבות כלי הנשק העתיק בעולם. בדרך הם צריכים להתמודד עם רוצח מסתורי שנושא עליו קעקוע המסמל את אות קין העתיק וסוכנת פדרלית שמנסה להבין מה עלה בגורל השותף שלה. כדי לגלות את האמת ולהגיע לאוצר הגנוז, צריכים השותפים לפענח רמזים שפיזר ג'רי סיגל, ההוגה והיוצר של סופרמן, לא פחות.

העלילה עצמה די בנאלית וצפויה, מה שגורע מאד מספר המתיימר להיות מותח. מלצר משתמש בכל השטיקים הרגילים של הז'אנר, אבל בצורה כל כך שקופה ולא אמינה שלעתים אתה לא יכול שלא לחשוב לעצמך למה אתה ממשיך לקרוא. בנוסף לכל הצרות, הוא לא באמת מצליח למתוח אותך כמו שהיה רוצה, ומתישהו לקראת הסוף הרגשתי שאני ממשיך לקרוא אך ורק מכוח האינרציה.

זה ספר שכתב מעריץ של ג'רי סיגל כהוקרה לגיבור שלו, אבל אני לא בטוח שסיגל – מספר סיפורים מקורי ומוכשר בפני עצמו – היה שמח להוקרה מסוג זה.

ספר סתמי, אבל מצליח איכשהו להעביר את הזמן.

שני גיבורי על וקלארק קנט אחד

ספר השקרים / בראד מלצר / מודן הוצאה לאור / מאנגלית: בלהה רוזנפלד

נ.ב:
בהבהרות שהוסיף בסוף הספר, מתוודה בראד מלצר שכתב את הספר במטרה להבין טוב יותר את תעלומת מותו של מיטשל סיגל, אביו של ג'רי. יומרני, מלא חורים, ובסופו של דבר (וסליחה מראש לכל המעריצים) לא באמת מעניין.

השער לגיהינום

הספר 'השער לגיהינום' נפתח במגיפה מסתורית שפורצת באזור האוקיינוס ההודי. שני מדענים נשלחים לשם על ידי ארגון אמריקאי חשאי בשם 'כוח סיגמה' כדי לחקור את המחלה החדשה ונקלעים לצרות.

בינתיים, בארה"ב, גריי פירס- סוכן נוסף באותו ארגון מציל את חייה של סייצ'ן, חברה במחתרת בינלאומית בשם 'האיגוד'. הם יוצאים למסע חובק עולם בעקבות יומניו האבודים של מרקו פולו, בהם טמונים רמזים והבהרות לגבי המקור של המגיפה והדרך להילחם בה. מצטרף אליהם מונסיניור ויגור ורונה, הממונה על ארכיון הוותיקן וארכאולוג אשר תפקידו היחיד בספר הוא לספק לגריי ולסייצ'ן (ולנו הקוראים) עובדות היסטוריות ומדעיות שיסייעו להם בחיפושיהם. כמובן שכל החיפושים האלה מתבצעים במירוץ כנגד השעון כאשר כאשר מתנקשים של 'האיגוד' רודפים אחריהם כמיטב במסורת של הז'אנר.

'השער לגיהינום' הוא מסוג הספרים שאתה קורא עד סופם ואחר כך מתבייש בעצמך על זה. הדמויות שטוחות וקלישאתיות, העלילה צפויה ברובה והרעיונות שמובאים בו על מנת לזעזע את הקורא מטופשים ברובם. לא אחת הרגשתי שג'יימס רולינס מזלזל באינטליגנציה שלי בכך שכתב את הספר הזה.

נראה כאילו רולינס ראה יותר מדי פרקים של הסדרה 'כוח המחץ' בילדותו ונתן לזה להשפיע עליו הרבה מעבר לרצוי. אם זה בשמות הארגונים 'כוח סיגמה' ו'האיגוד' ואם זה בתיאורם החיצוני של הנבלים בסיפור. באמת שלא הייתי מופתע אם הייתי פוגש פתאום את מפקד קוברה בסיפור הזה.

עוד דמות שהפריעה לי בספר הייתה דמותו של ויגור. בדרך כלל בספרים מסוג זה מצרפים לגיבור הראשי דמות שתעזור לו לפתור את החידות כדי שיוכל להתקדם בכיוון הנכון ולתת לו אינפורמציה על המקומות שהוא מגיע אליהם. הבעיה עם ויגור היא שאין לו תחום התמחות ספציפי כראוי לאיש מדע מן הישוב. הוא יודע הכל על הכל ממש כאילו יש לו מנוע חיפוש של וויקיפדיה במוח. אין מה לעשות. בשלב כלשהו זה מאבד לחלוטין את האמינות.

אז למה לעזאזל הגעתי לסיומו? בגלל התכונה המרגיזה של ספרי מתח (ארור יהיה ראשם) לגרום לך לרצות לדעת מה קורה בסוף. בנוסף, יכול להיות שחשבתי שהספר ישתפר עם הזמן, אופטימי חסר תקנה שכמוני. לצערי קרה בדיוק ההפך הגמור.

אחד הספרים הגרועים שקראתי בתקופה האחרונה.

חצי בקטריה. לא מספיק אפילו כדי לגרום להתקף אלרגיה.

השער לגיהינום / ג'יימס רולינס / מודן הוצאה לאור / מאנגלית: ליאורה כרמלי

נ.ב:
בסוף הספר יש הרבה מאד הבהרות שנועדו כרגיל להראות לנו שלא כל מה שכתוב בספר הוא שטות גמורה. אז כל הכבוד לג'יימס רולינס על המחקר המעמיק שהוא עשה על מרקו פולו, בקטריות וקניבליזם, אבל זה לא מהווה שום תירוץ לספר כזה גרוע.

סוף דבר

לסיכום, ספרי 'חפש את המטמון' יכולים להיות דרך מהנה מאד להעביר את הזמן אם הם כתובים טוב. קצת כמו הסרטים הישנים של אינדיאנה ג'ונס. הבעיה היא שכדי למצוא את הספרים הטובים באמת צריך לצאת למסע דרך לא מעט ספרים רעים ולנבור בהרבה זבל. קצת כמו בעלילה הקלאסית של הז'אנר. וכמו הגיבורים של הסיפורים האלה, אין לנו ברירה אלא לפענח רמזים חבויים בעטיפות הספרים על מנת למצוא את האוצר האמתי.

בהצלחה