סוזן מורו מקבלת מכתב מאדוארד, בעלה לשעבר, שמודיע לה שהוא סיים לכתוב רומן חדש, 'חיות לילה' שמו, ושהוא היה מעוניין שהיא תקרא אותו. מסיבה כלשהי היא מפחדת ודוחה עוד ועוד את הקריאה. בסופו של דבר היא מחליטה להקדיש לקריאה שלושה ערבים. שלושה ערבים בהם בעלה יהיה בנסיעת עסקים והיא תוכל לשקוע בקריאה ובצלילה לנבכי מוחו של בעלה הקודם בלי להרגיש אשמה או אי נוחות כלשהי.
היא מתחילה לקרוא את הספר ותוך כדי עוברת סוג של תהליך התפקחות וחשבון נפש על חייה.
הספר 'טוני וסוזן' מחולק בעצם לשני ספרים. סיפור המסגרת בו סוזן מתמודדת עם חייה ועם הקריאה, וסיפור המשנה 'חיות לילה' אותו אנחנו זוכים לקרוא יחד עם סוזן.
אני חייב להודות שנהניתי יותר לקרוא את הספר של אדוארד מאשר את ספרו של אוסטין רייט. משהו בסוזן קצת עצבן אותי. אולי משהו בפסיביות שלה קצת מוגזם. היא יושבת וקוראת את הספר ובינתיים החיים שלה עוברים מולה והיא לא נוקטת שום פעולה לשנות אותם, לפחות בהווה. הדבר היחיד שהיא עושה זה לחשוב, וגם זה קצת יותר מדי.
דווקא לדמויות הבדיוניות בספר, אלה שאנחנו יודעים שהומצאו על ידי אדוארד, התחברתי הרבה יותר. יכול להיות שאדוארד, דמות בדיונית בפני עצמו, גבר על יוצרו וכתב ספר יותר טוב מהסופר שכתב אותו?
מה שכן טוב בספר, אוסטין רייט מציב מראה מול הקורא ומספר לו על התחושות והתהליכים שעוברים עליו במהלך הקריאה. לפעמים הוא קולע, לפעמים לא, אבל בכל מקרה מעניין.
לסיכום, ספר לא רע.
שלושה פרקים ואפילוג אחד.
טוני וסוזן / אוסטין רייט / ידיעות ספרים-ספרי חמד / מאנגלית: שרון פרמינגר
נ.ב:
אולי זה רק אני, אבל לדעתי חבל שאוסטין רייט לא ניסה לתחכם קצת יותר את היצירה שלו וליצור לאדוארד הסופר סגנון כתיבה משל עצמו. הסגנון נשאר זהה בכל הספר, גם בסיפור המסגרת וגם במשני, דבר הפוגם קצת לטעמי.
