במבט ראשון קשה להבין מי הוא בגיבור האמיתי של ״יש לך הכול״, ספר הביכורים של דפנה לוסטיג. המילים נורות לעברו של הקורא שנסה עדיין להתאקלם בין עמודי הכריכה, וכבר הוא נדרש לבחור. האם זהו סיפורו של האדון שיושב לצד הברכה בחמאם? האם זוהי המספרת? האם יכול להיות שזוהי בכלל סצנה בלתי קשורה שנועדה להכניס את הקורא לאווירה תוך כדי שהיא מבלבלת את האויב? או שאולי בעצם כל התשובות נכונות, בגלל שזהו סיפור הקשר בין המספרת לאביה, ואותה סצנה שיכלה להיות פסטורלית בעצם מציבה בפנינו את העובדות ואת כל המשתנים שבמשוואה כבר בעמודיו הראשונים של הספר.
על פניו, אין שום סיבה שאני אצליח להתחבר לדפנה לוסטיג או לאיך שהיא מתארת את עצמה בספר. לוסטינג היא תמצית הפריבילגיה העשירה האשכנזית. מי שנולדה וגדלה עם כפית זהב בפה ו(לפחות בהתחלה) לא מודעת לזה, שמגיעה משושלת של עשירים, שגדלה בין מי שבדומה לה, מעולם לא היו צריכים לחשוב על כסף או יותר נכון על המחסור שלו. לפני שהתחלתי לקרוא את הספר תהיתי אם אני בכלל קהל היעד של הספר הזה, שכל כולו מערכת היחסים של הכותבת עם אביה. אבל קיבלתי המלצה כל כך חמה על הספר שדילגתי מעל האנטי המובנה שהיה לי כלפיו וצללתי לתוכו. ואני שמח שעשיתי את זה.
אני לא מכיר את דפנה לוסטיג – עיתונאית, שדרנית רדיו ומנחת טלוויזיה (כך לפי וויקיפדיה, לפחות), ועכשיו גם סופרת. יודעים מה, לגבי הטייטל האחרון, כבר פגשתי סופרים שגם אחרי שפרסמו את הרומן השלישי שלהם עדיין התקשו לקרוא לעצמם סופרים, אז בואו נחכה עם זה. אבל איפה הייתי? אה כן. אני לא מכיר את דפנה לוסטיג, אבל כמי שגר בתל אביב כמה עשורים והיה מעורב בחיי הלילה של העיר יצא לי להיתקל בה ולשמוע כל מיני סיפורים על עושר שגרמו לי לחוש טינה וצינה וכן, גם קנאה. כי איך אפשר לא לקנא (גם אם קצת), במי שהגיעה ממשפחה ״טחונה״, כמו שהיא קוראת לזה בספר. אז כמו שכבר אמרתי, הגעתי לספר הזה עם אנטי מובנה. אנטי שנחלש מעט עם כל עמוד שקראתי, עד שהוא התפוגג לגמרי ונשכח, כאילו מעולם לא היה. כי כשמניחים בצד את הדעה הקדומה יוצא קול אמיתי ורגיש ופגיע, וחשוף כל כך, שאתה לא יכול להמשיך ולהרגיש טינה, ואתה רואה את הצלקות ואת הכאב של האחר מול העיניים ולא יכול להסב את המבט.
קצת כמו גיבורה של רומן פיקרסקי, דפנה נעה בזמן ובמרחב, נסחפת לעתים ללא שליטה, רגע אחד היא בבית ילדותה, אחריו בצבא, בטיול אחרי צבא, בתל אביב בניו יורק בלונדון. וכל נקודת ציון שכזו מספקת לנו נקודת מבט חדשה על מערכת היחסים שלה עם אביה ועם העולם. אבל רק קצת ורק כמו, בגלל שבניגוד לגיבור של הרומן הפיקרסקי הקלאסי, אין כאן שום הומור ודמותה של דפנה לא נלעגת. רק סיפור שמנסה להסתכל למציאות בעיניים, והנקודות השונות על המפה ועל ציר הזמן מפקסות את הראייה.
אין כאן פרוזה גדולה מהחיים. התיאורים של דפנה לוסטיג עניניים, יבשים אפילו. כאילו היא מעבירה לנו דיווח על מצב גידול החסה בשטחים ולא את סיפור החיים שלה, עם כל הסערות והסופות והתפניות והרגשות שסיפור כזה יכול להביא איתו. זה לא שהדיווח חסר חיים, אבל הרגש מונח על אש קטנה. מבעבע לאט לאט כמו ציר בקר שמצטמצם עד שיהפוך לגרייבי עסיסי. כך, דווקא בגלל שהיא לא תוקפת את הקורא עם רגשות מתפרצים, הוא נקלע אל הספירלה שהיא חייה ומגלה מאוחר מדי שהוא נקשר לסיפור הזה. הסיפור הלכאורה קטן ואישי, שגם מספר סיפור גדול יותר. אם הייתי מתעקש באמת, הייתי יכול להגיד שבלי להתכוון, תוך כדי שהיא כותבת בצורה תרפיוטית את הסיפור המאוד אישי שלה, היא בעצם מכניסה בדלת האחורית את סיפורה של האומה. אומה שבורה ומצולקת, ומשוסעת ומלאת סודות שרק מחכים להישפך החוצה אל האור.
בקיצור, ספר מצוין, גם אם אתם לא בדיוק ״קהל היעד״ שלו.
ארבע חתיכות של שוקולד מקופלת ומכונית ביואיק אחת
יש לך הכול / דפנה לוסטיג / הוצאת כתר
