אני מודה. בהתחלה לא רציתי לקרוא את הספר הזה, אבל קיבלתי אותו עם המלצות חמות אז נתתי לו הזדמנות.
התחלתי לקרוא, אבל גם אז לא כל כך רציתי להמשיך. יש משהו בספר שנורא הרתיע אותי. יכול להיות שזה קשור לזיכרון רחוק מהתיכון (שם לימדו אותו בזמני) או שאולי זו השפה שמשלבת שפת רחוב עם מילים שלעתים נראות לא במקומן. מאחר ואני לא דובר צרפתית אין לי איך לבדוק אם זה כך במקור או שמא זאת בעיה של תרגום מעט ארכאי. מצטער, קשה לי לדמיין מילים כמו 'מדוע' או 'אינני' יוצאות מפיו של נער רחוב עני.
הספר מגולל את סיפורו של מומו, נער ערבי משכונת המצוקה בלוויל אשר בפריז, מומו מתאר את החיים בשכונה, על כל הלכלוך והפשע בה, כאילו מובן מאליו שככה מתנהלים החיים. הוא מאד מבולבל בתיאורים שלו, קופץ מנושא לנושא בקצב די בעייתי. לפעמים באמצע משפט הוא פשוט נוטש אותו ועובר לדבר על משהו שונה לגמרי. זה קצת מטריד בהתחלה אבל בסופו של דבר העין מתרגלת.
בילדותו ננטש מומו אצל רוזה, זונה לשעבר המטפלת בילדיהם של עמיתותיה למקצוע כדי למנוע את הילקחם למעונות של לשכות הסעד והספר מתאר יפה את מערכת היחסים בין הילד המוסלמי ליהודיה ניצולת השואה.
בסופו של דבר, אחרי שצולחים את כל הבעיות, הספר די נוגע ללב.
סך הכל ספר לא רע. שלוש מטריות וליצן כחול אחד.
כל החיים לפיו / אמיל אז'אר / הוצאת עם עובד / מצרפתית: אביטל ענבר
נ.ב:
אני לא כל כך בטוח שאני מתחבר לסוף הביזארי של הספר (בלי ספוילרים), אבל יכול להבין למה חתר המחבר.
