מאז ומעולם הייתי צריך שמישהו יכוון לי אקדח לרקה כדי שאשב לכתוב. אני אפילו לא מדבר על לכתוב, חס וחלילה, אלא על לשבת פיזית מול המחשב במטרה לכתוב. כמעט כל יום אני מתכנן לכתוב, אבל כשמגיע הרגע הזה ביום, כשמתפנים לי רגע או שניים שאני יכול לנצל לכתיבה, אני מצליח למצוא בכל פעם תירוץ אחר שידחה את התכנית המקורית לזמן ערטילאי אחר. 'אני עייף מכדי לכתוב עכשיו, אולי עדיף שאפרוש לישון ואקום מוקדם מהרגיל כדי לכתוב כשאני רענן. אם כבר קמתי מוקדם, אולי אצא מוקדם יותר לעבודה? אני יכול תמיד לכתוב בערב, אחרי שהילדון ילך לישון. אווו, סוף סוף הוא נרדם. אז איך קוראים לסדרה הזאת שכולם רואים עכשיו? פרק אחד ואני יושב לכתוב. אולי שניים. אוף, אני עייף מכדי לכתוב עכשיו. נראה לי שאפרוש לישון ואקום מוקדם מהרגיל כדי לכתוב'. הבנתם את הרעיון.

למתבונן מהצד חסר הניסיון עשוי הדבר להראות כאילו אני לא אוהב לכתוב. כאילו זו מטלה שאני מחויב לעשותה, ושאשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותי כדי לדחות את ביצועה. המתבונן מהצד לא יהיה רחוק מהמציאות. כלומר, לא לחלוטין. אני אוהב לכתוב. באמת. הכתיבה היא אחד הדברים החשובים בחיים שלי. זו לא אשמתה שהיא מעיקה עלי כל כך. איך אומרים הצעירים? זו לא היא, זה אני. אני הוא זה שמתייאש מהמסך הריק ומסמן הטקסט המהבהב שכאילו אומר לי "נו, כמה זמן עוד תתן לי לחכות?" בעודו קורץ אלי בחיוכו הזדוני. אני הוא זה שמעדיף לפעמים לא לכתוב בכלל מאשר להישאר עם התחלה וללא סוף, או עם סוף ללא התחלה, או גרוע מזה – עם אמצע ללא התחלה וללא תחילתו של סוף.

כמו כל דבר, גם הכתיבה היא שריר שמתפתח ככל שמאמנים אותו. ונכון, בדיוק כמו שזה לא חשוב כמה נתאמן, לא כולנו יכולים להיות נדיה קומנצ'י – אז לא משנה כמה נכתוב, נדירים האנשים שמצליחים לשחרר שני ספרים עבי כרס בשנה כמו סטיבן קינג, או פעם בחמש שנים, או בכלל. אבל כל ספר, גם נוטות החסד על 926 העמודים שלו, וגם 126 העמודים של חוות החיות התחילו פעם כדף ריק לבן ומאיים.

למען האמת, הסיבה המקורית שהקמתי את האתר הזה הייתה כדי לאתגר את הכתיבה שלי אחרי שסבלתי ממחסום כתיבה ארוך. אני לא יודע אם זה עבד. יכול להיות שכן, בצורה זו או אחרת. בשש השנים האחרונות כתבתי לא מעט. או לפחות – יותר ממה שכתבתי בעשור שקדם להקמתו של האתר. אבל לא כתבתי סיפורים חדשים. אולי אחד או שניים, אבל לא כאלה שאני יכול להסתכל עליהם בעין אובייקטיבית ולהגיד שהם הטובים ביותר שאני יכול לקוות להם.

בדיוק בשביל זה קיים NaNoWriMo. או בשמו המלא – National Novel Writing Month. או בעברית – חודש כתיבת הרומן הבינלאומי (חוכתרובי, אם אנחנו מתעקשים לקצר אותו גם בעברית). את הפרויקט בעל השם הלא כל כך קליט הקים סופר בשם כריס בייטי בשנת 1999, כשאסף קבוצה של 21 סופרים שהתחייבו לכתוב רומן באורך 50,000 מילים במהלך חודש יולי של אותה שנה (כל אחד מהם בנפרד, כמובן). בשנה שלאחר מכן הוחלט להעביר את האירוע לחודש נובמבר (כדי לנצל באופן מקסימלי את מזג האוויר הגרוע של אותו חודש – בכל היקר לי, זו הסיבה הרשמית). באותה שנה נרשמו לאירוע 140 איש שניסו לכתוב רומן שלם במהלך חודש נובמבר של שנת 2000. לפי הנתונים של בייטי, 29 מהם השלימו את המשימה. בשנה שעברה נרשמו לאירוע 431,626 משתתפים מכל העולם.

הרעיון המרכזי של NaNoWriMo הוא לגרום למשתתפים לכתוב כמה שיותר בכל יום, כשהמטרה היא כמותית ולאו דווקא איכותית. כלומר, אף אחד לא מצפה שתצאו בסוף החודש הזה עם ספר מוכן, אלא עם גרסה ראשונית ולא ערוכה שתוכל להפוך בהמשך לרומן. הרי בסופו של דבר, כדי להצליח לעמוד ביעד המשתתפים צריכים לכתוב 1666 מילים ביום. אלה הרבה מאוד מילים, גם אם אתה לא חוזר אחורה וחושב על כל מילה שכתבת פעם נוספת ומנסה להגיע לעריכה סופית. אם להשוות את זה לצילומי קולנוע, המטרה בחודש הזה היא לסיים לצלם את חומרי הגלם (מה שנהוג לכנות בעגה המקצועיים "ראשס"), לפני שנכנסים לחודשים ארוכים ומתישים בחדר העריכה.

אני לא זוכר איך שמעתי על הפרויקט הזה, אבל ניסיתי להשתתף בו בשנה שעברה, ללא הצלחה מרובה. הגעתי אליו ממש כמה ימים לפני תחילת חודש נובמבר ולא הייתי מוכן כל כך – רגשית ופיזית – לחודש אינטנסיבי כל כך. השנה אנסה להפיק לקחים מכישלון העבר ואשתדל לעמוד במשימה. אם גם אתם כותבים, עשו לעצמכם טובה והירשמו לאירוע. מקסימום לא תגיעו לקו הסיום. עדיין תכתבו יותר ממה שהייתם כותבים ביום רגיל.

נ.ב
אם אתם כן משתתפים השנה, ספרו איך הולך לכם בתגובות.

קראו גם:
על הכתיבה
ועוד על כתיבה
ואחד על קריאה לסיום