"לעולם לא עולם" היה הספר הראשון פרי עטו של ניל גיימן שיצא לי לקרוא. זאת אומרת, קראתי את סדרת המופת "סנדמן" עוד בימי התיכון האפלים שלי, אבל אם אני יוצא מנקודת שלא מדובר ב'ספר' בצורתו הקלאסית, ואם אני מתייחס לעובדה שלא הכרתי את שמו של גיימן עד שהגעתי לספר הזה, אז כן, אפשר בהחלט לומר ש"לעולם לא עולם" ביתק את בתוליי בכל הנוגע לסופר המופלא הזה.
כמו רוב הדברים הטובים שקרו לי בחיים, גם את הספר הזה הכרתי כשאני יושב על הבר. כמה שנים אחרי התיכון הארור עבדתי כברמן בבית קפה ירושלמי מצליח. אחת האהבות הגדולות שלי הייתה להגיע לפני הזמן למשמרת ולקרוא. קראתי כך עשרות ספרים, כשאני יושב על הבר עם כוס קפה או בירה או וויסקי (תלוי בשעה). באחד הימים קראתי על הבר את הכרך הראשון של "סנדמן" (על הנטייה שלי לחזור לספרים פעם אחר פעם כבר דיברנו) כשאחד הלקוחות הקבועים במקום התלהב וסיפר לי שהסופר, ניל גיימן, כתב את Neverehere, סדרת טלוויזיה שהוא היה מכור אליה. עד לאותו רגע לא השקעתי אפילו חצי מחשבה במי שעמד מאחורי סיפורו האפל של הסנדמן. ההפרדה בין קומיקס וספרות "אמתית" הייתה כל כך חד משמעית בתפישה שלי, שלא העליתי בדעתי שמדובר בסופר עטור פרסים שבוודאי כתב עוד ספר או שניים שעשויים להתאים לטעם שלי. אותו לקוח חביב סיפר לי שגיימן פרסם גם ספר הנושא את שם הסדרה, אף כי נאלץ להודות שלא קרא אותו עדיין. בו ברגע עזבתי הכל וקפצתי לחנות הספרים הקרובה ורכשתי את הספר. יומיים לאחר מכן כבר קניתי את שאר הספרים שהוא כתב.
כמו רוב ספריו של ניל גיימן, גם "לעולם לא עולם" מלווה את גיבורו בעודו מוצא את עצמו מעבר למראה בעולם של כשפים ומסתורין. הפעם זהו תורו של ריצ'ארד מייהו הלונדוני, שמפגש מקרי עם בחורה צעירה בשם דלת (Door) סוחף אותו ללונדון התחתית, עיר של פנטזיה וחלומות ואימה המתקיימת במקביל ללונדון המוכרת, בחריצים הקטנים שמחברים בין המציאות וההזיה. לונדון בה יש מקום למפלצות ולרוחות ולנזירים שחורים ורוצחים אימתניים ולענקים, וגם לאנשים הפשוטים שנפלו אל בין החרכים.
אחת הבעיות הקשות שלי עם ספרי פנטזיה, היא הרצינות התהומית בה הם נוטים להתייחס לעצמם. הספרים של ניל גיימן, לעומת זאת, יודעים כמעט תמיד לשלב הומור במקומות הנכונים, ולשבור קצת את הקרח והנפיחות העצמית שעשויה להתלוות להם. מוטיב נוסף שחוזר בספריו ועזר לי להתחבר אליהם באופן מידי, הוא הנטייה שלו למקם את הסיפורים שלו בעולם שלנו. גם כשהוא צולל למחוזות הפנטזיה הקשה, הוא עושה את זה בדרך כלל בנופים של העולם המודרני החביב עלי כל כך. הדרך בה הוא משחק עם המציאות באה לידי ביטוי בצורה מושלמת בספר הזה, כשהוא בונה מתחת ללונדון עולם שלם ומרתק עם חוקי טבע ואנוש מיוחדים משלו.
לסיכום- גם אם הוא אינו הטוב ביותר של גיימן (אין מה לעשות, התחרות קשה), עדיין מדובר בספר מעולה, שיכול בקלות רבה לסחוף את הקורא לעולם אחר ולהשאיר אותו עם חוויה יוצאת דופן לכל החושים, ואולי גם עם קצת חומר למחשבה שילווה אותו אחרי שהוא הפך את העמוד האחרון ונתקל בפרסומות המכוערות האלה שאופוס אוהבים לתקוע בעמודים האחרונים של הספרים שלהם.
בקיצור, חמש תחנות רכבת תחתית וחיה מפלצתית במבוך תת קרקעי.
לעולם לא עולם / ניל גיימן / הוצאת אופוס / מאנגלית: שלה מאייר ואהובה גסנר
נ.ב.
לא קשור כל כך, אבל עלה בראשי במהלך הקריאה- איך מילה מכוערת כל כך כמו "להתעלס" הצליחה להיכנס לשפה העברית ולמה היא לא הפכה ללא לגיטימית כבר לפני שנים?
קראו גם:
אם כבר מדברים על ניל גיימן, אז למה לא על יצירת המופת שלו?
עוד ספר פנטזיה מופלא
וקצת אימה לחובבי הז'אנר
