הספר 'מועדון קרב' מספר על… טוב, כולכם מכירים כבר את הסיפור. "החוק הראשון של מועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב. החוק השני של מועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב". ראינו את הסרט לפני יותר מעשר שנים, ואז שוב ושוב ושוב.
אבל לטובת אלה שגדלו בקהילת אמיש אי שם בפנסילבניה:
הספר 'מועדון קרב' מספר על בחור ששונא את חייו המעונבים והמסודרים. יום אחד הוא מכיר את טיילר דרדן, צעיר כריזמתי, ויחד הם מקימים את מועדון קרב. מועדון קרב הוא מועדון חברים בו נלחמים אחד בשני בצורה הטהורה ביותר. המקום להוציא בו את כל האגרסיות שהצטברו בך במהלך החיים, המקום להכאיב לעצמך כשאתה זקוק לזה ולאחרים כשהם זקוקים לזה, המקום להרגיש בו חי באמת.
ככל שהספר מתקדם, משתלטים טיילר האנרכיסט ומועדון קרב יותר ויותר על חייו של הגיבור (שאין לנו מושג מה שמו לאורך כל הספר), עד שהוא מתחיל לתהות יותר על מטרותיו האמיתיות של טיילר. הוא מתחיל לחקור לעומק, ושם פחות או יותר העניין מסתבך.
עד כאן העלילה, ולא תצליחו להוציא ממני מילה נוספת עליה כדי לא להרוס את ההפתעה לאותם שלושה אנשים שעדיין לא מקשרים בין נפילת בניינים ל where is my mind של הפיקסיז.
ועכשיו קצת על הספר. זה לא ספר קל לקריאה. הוא אחד מהספרים האלה שרצים במהירות של מאתיים חמישים קמ"ש ולא נותנים לך רגע לקחת אוויר לפני שהם קופצים שוב למים העמוקים, רק שבמקרה שלנו המים מעורבבים עם סודה קאוסטית והחומצה צורבת וכואבת ומעלה ריח של ריקבון, אבל בדיוק לזה התכוון צ'אק פלאניוק כשכתב את הספר. לדחוף לנו לתוך הפרצוף את כל הרקב של החברה הקפיטליסטית ואת כל הרעיונות האנרכיסטים של טיילר כך שלפעמים יהיה לנו קשה לסרב להם.
גם ממרחק הזמן, עדיין הדהד לי בראש קולו של בראד פיט מפיו של טיילר דרדן, אבל בניגוד לספרים אחרים שעובדו לקולנוע, זה לא היה כל כך נורא. מצד שני דווקא הקטעים השונים בין הספר לסרט נותנים לו את הערך המוסף שלו ומבהירים למה הצליח כל כך מלכתחילה.
זה ספר טוב אם כי לא מומלץ לנשים בהריון וחולי המופיליה.
חמישה אגרופים לפרצוף ובעיטה לצלעות
מועדון קרב / צ'אק פלאניוק / זמורה ביתן, מוציאים לאור / מאנגלית: אריאל ניצן ואלכס גורביץ'
נ.ב:
שמחתי לראות שההוצאה השכילה לא להשתמש בכריכה בתמונה חבוטה מהסרט.
1. עבר יותר מדי זמן.
2. הספר והסרט הם שתי יצירות נפרדות.
תודה