מאז ומעולם אהבתי ספרי מתח. יש לי מקום חם בלב לז'אנר הלעוס הזה. החיבה הזאת, בשילוב עם קריאת כמויות בלתי נתפסות של ספרי מתח, הובילה אותי למסקנה שיש שתי בעיות עיקריות בז'אנר הזה. הבעיה הראשונה היא שיש הרבה מאד זבל שם בחוץ. הבעיה השנייה היא בעצם המשך ישיר של הראשונה. זה שהספר מצליח למתוח אותך לא אומר שהוא טוב. כך קרה שנתפסתי לא מעט פעמים בין הפטיש לסדן עם ספרים שכתובים רע או מלאים קלישאות כרימון ונאלצתי לקרוא אותם עד הסוף המר רק כי רציתי לדעת מה קורה בסוף.
אבל כשמוצאים ספר מתח שהוא באמת טוב, זה יכול להוביל לחוויה שאין שני לה בז'אנרים אחרים בספרות.
אז הפעם, פוסט כפול על שני ספרי מתח. אחד ממש טוב והשני, איך לומר, קצת פחות.
המשחק של וולק- ברנט גלפי
גיבורו של הספר 'המשחק של וולק' הוא גנגסטר רוסי, איש צבא לשעבר, המנסה לגנוב יצירת אמנות אבודה ממוזיאון הרמיטאז' בסנט פטרבורג. להרפתקה המטורפת הזאת נכנסים גם מקסים, איש העולם התחתון החזק ביותר ברוסיה וגנרל בצבא האדום הממשיך להתנהל במחילות מתחת למוסקבה כאילו הפרסטרויקה עדיין בעיצומה. שניהם רודפים את וולק על מנת להניח את ידיהם על יצירת האמנות אשר לא ניתן למדוד את ערכה בכסף.
המשחק של וולק הוא ספר מטורף. למה מטורף? ככה. מהשנייה הראשונה של הספר אתה לא מפסיק לרוץ יחד עם הגיבור מצרה לצרה בקצב מסחרר. כל הזמן קורים דברים ורובם לא טובים בכלל. לכל אחת מהדמויות אינטרסים שונים וכולם חותרים להשגת מטרותיהם בלי כל התחשבות בתוצאות. אין רגע בו אתה יכול להיות בטוח באמת בכוונותיהן האמתיות של מי מהדמויות. הכמות של התככים שיש בספר הזה מספיקים לסדרה שלמה, אך ברנט גלפי הצליח לדחוס אותם לספר אחד מעולה ומסחרר.
זה ספר שמערער את ההפרדה הקלאסית בין טוב לרע. האם אנשים טובים יכולים לעשות דברים רעים למען מטרה טובה?האם זה הופך אותם בהכרח לרעים? האם יש בכלל דבר כזה?
חמש רגליים תותבות וכוכב אדום אחד.
המשחק של וולק / ברנט גלפי / כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור / מאנגלית: אסתר קלשטיין
נ.ב:
הבעיה היחידה בספר היא האלימות הקשה שבו. אמנם האלימות הזאת משרתת היטב את הספר ואף נראה כי אפילו מתבקשת בעולם האפל בו מתרחשת העלילה, אבל לעתים היא קשה מדי לעיכול.
צדק אלוהי- דיוויד באלדאצ'י
הספר צדק אלוהי מספר על סוכן ביון לשעבר המכנה את עצמו אוליבר סטון (כן, כן, כמו הבמאי של 'רוצחים מלידה' ו'נולד בארבעה ביולי') שרוצח שני אנשים בכירים בממשל האמריקאי אחרי שאלה הרסו את חייו, ואת מנוסתו מהחוק בשל כך. כמו בכל ספר מתח קלישאתי הוא יגיע לעיירה קטנה כדי להסתתר בה, אך דווקא בה הוא ייקלע לצרות מסוג אחר. ברור שרודף אחריו איש החוק הכי מוכשר שיש, ג'ו נוקס, שעם הזמן יגלה דבר או שניים שיגרמו לו לפקפק בעבודתו ובמניעיהם האמתיים של אלה ששלחו אותו למשימה זו.
נוסף לכל אלה, מחפשים את סטון חבריו המכנים את עצמם 'מועדון הגמל', מין מועדון מצומצם של אנשים שחרטו על דגלם את הוצאת האמת לאור וחשיפת שחיתויות, על מנת לעזור לו ולהציל אותו מציפורניהם של הרודפים אותו.
האם הם יצליחו? האם סטון יינצל בעור שיניו? האם יגלה ג'ו נוקס את האור? האם יקבלו הרעים בראש?
אני חושב שהתשובה לכל השאלות האלה ברורה מראש.
שלושה עיטורי גבורה וגם זה אחרי הרבה משא ומתן עם המפקד הכללי.
צדק אלוהי / דיוויד באלדאצ'י / מודן הוצאה לאור / מאנגלית: אינגה מיכאלי
נ.ב:
מחלה נוספת של ספרי מתח מהז'אנר היא הנטייה ליותר מידי צירופי מקרים שהורסת את האמינות של כל הסיפור. במקרה סטון מגיע לעיירה דיוויין, במקרה הוא עובר בסביבה כאשר ווילי לוקח מנת יתר ובמקרה ובמקרה ובמקרה…
אפילוג
יש מספר נקודות דומות בין שני הספרים. בשני הספרים הגיבור הוא איש צבא לשעבר (לגמרי במקרה, שניהם שירתו כצלפים מצטיינים), בשניהם הגיבור נרדף על ידי אנשים חזקים מאד המעוניינים לפגוע בהם, ושניהם מחזיקים קרוב ללבם סודות שיכולים להפוך עולמות. שני הגיבורים נלחמו למען המולדת שלהם, שניהם נפלו בשבי (וולק בצ'צ'ניה וסטון בווייטנאם) ולשניהם גמלה המדינה בהתעללות נוספת מצידה.
אוליבר סטון מ'צדק אלוהי' הוא מין גיבור כל אמריקאי שלא מסוגל לראות עוולות ורק במקרה נמצא במקום הנכון בזמן הלא נכון בדיוק כדי להכניס את עצמו לצרות ולהציל את המצב. וולק בניגוד לסטון, חוזר מצולק פיזית ורגשית משדה הקרב. המבט שלו על החברה הרוסית הוא ציני ומריר והוא נשאב להרפתקה האפילה שלו כאשר יד מכוונת ומאד מחושבת מפילה אותו ברשת התככים ומנצלת אותו לצרכיה.
שני הספרים שואבים אותך לתוכם די מהר. הם מותחים מאד ומלאי תהפוכות, אך בעוד 'המשחק של וולק' מציע משהו קצת שונה עם האנטי-גיבור האפל שלו, 'צדק אלוהי' מתדרדר די מהר לקלישאות החבוטות של ספרי מתח באשר הם ובשלב כלשהו מאבד את הקורא שממשיך עד סוף הספר מכוח האינרציה.
