מתילדה סאביץ' היא ילדה די מעצבנת. כבר מהשורות הראשונות לא היה לי יותר מדי כוח אליה, אבל עם הזמן קצת התרגלתי. אפשר להגיד שגם סלחתי לה בגלל כל מה שעברה. לפני שנה אחותה הגדולה מתה. מישהו דחף אותה לפני רכבת נוסעת וברח לפני שתפסו אותו ומאז המשפחה שלה די התפוררה.
מתילדה מספרת את הסיפור מנקודת מבטה של ילדה שחוותה אובדן, לא רק של אחות ושל ההורים שהיו לה לפני המקרה אלא גם של עצמה. היא מספרת לעצמה שקרים קטנים וממציאה לעצמה אמת חלופית כדי לעזור לה להתמודד עם הכאב והפחד, אבל משהו בכל זה לא כל כך אמין. השפה שהיא משתמשת בה לא מתאימה לילדה בגילה (שלוש עשרה או ארבע עשרה) וגם ההגיגים שהיא משתפת אותנו בהם לא תמיד עובדים.
שדה ההתרחשות הוא העולם שאחרי מגדלי התאומים. הילדים מחונכים בבית הספר לפחד מפיגועי טרור, לפחד מהשונה. גם בנושא זה חוטא ויקטור לודאטו בטיפול חלקי מדי. מתילדה מפחדת, היא מדברת על עולם שאחרי מלחמה, מספרת על פיגועים נוספים. מצד אחד הנושא מטופל יותר מדי, אך מצד שני לא מספיק כדי שזה יהיה נושא מרכזי של הספר. הפיגועים והמלחמה נמצאים כל הזמן ברקע, אך באופן שלא תורם מספיק (אם בכלל) לסיפור.
לסיכום: שני גורדי שחקים בוערים, וגם זה כי אני מרגיש סלחן.
מתילדה סאביץ' / ויקטור לודאטו / כנרת, זמורה – ביתן / מאנגלית: שאול לוין
נ.ב:
אל תאמינו לתקציר הספר בכריכה האחורית, שמנסה לצייר את העלילה כסיפור בלשי מסוג זה או אחר. סתם עוד סיפור התבגרות קלוקל בסגנון הולדן קולפילד.
