***עריכה 29/4/2019: הספר יצא סוף סוף בעברית בהוצאת הכורסא ובתרגום תומר בן אהרון. לחצו על הקישור הזה כדי לקרוא את הביקורת המלאה
ניל גיימן הוא אחד הסופרים האהובים עלי. גדלתי על "סנדמן" שלו, קראתי כמעט את כל הספרים שהוא כתב (לא שרדתי את הסיפורים הקצרים), ראיתי את כל הפרקים שכתב ל"דוקטור הו", ואפילו צפיתי בעותק חבוט של הסדרה "Neverwhere" שאיך שלא תסתכלו על זה, לא שרדה יפה את המעבר למילניום החדש (בניגוד לספר).
למה אני כותב את ההקדמה הזאת אתם שואלים? כי אני מפחד. כי אני מרגיש צורך להתגונן לפני שאכתוב כמה מילים שעשויות להתפרש כמתקפה עליו, כי אני חושש ממתקפת נגד מעשה ידיהם של חברי הפלג הקיצוני של צבא האמת של ניל גיימן.
אז לפני שבוע וחצי הסופר האנגלי חשף כי ספרו הבא, שצפוי לצאת בחודש פברואר הקרוב, יעסוק במיתולוגיה הנורדית, וכל המוספים הספרותיים וכל הפורומים התרגשו לשמע הידיעה. זה לא המפגש הראשון שלו עם אלי אסגארד, אם כי בניגוד ל"אלים אמריקאים", שם הפגיש אותם עם העולם החדש והטכנולוגיה שבו, הספר החדש צפוי לספר מחדש את סיפורי המיתולוגיה העתיקים של התרבות הנורדית. בראיון עמו סיפר גיימן שנמשך לסיפורי המיתולוגיה הנורדית מאז היה בן שבע, כשקרא את הקומיקס "תור המופלא", מאת ג'ק קירבי, אודות בנו הבכור של אודין, אל הרעם בעל המקבת הקסומה.
ההתרגשות רבתי לשמע הידיעה על הספר החדש לא מפתיעה, מאחר ומאז ומעולם הקיפה את גיימן מין הילה השמורה בדרך כלל לכוכבי רוק. אולי אלה הבגדים השחורים, משקפי השמש והתסרוקת הבעייתית שמלווים אותו מאז שנות השמונים, ואולי זה הפלירטוט העדין שלו עם הצד האפל – אפל מספיק כדי למשוך אליו את מי שעומדים בשוליים ולתת להם תחושה שמישהו מבין אותם, אבל בלי לצלול עמוק מדי אל תוך התהום, כך שגם מי עומדים במרכזו של המיינסטרים יכולים להרגיש בטוחים בלב העולמות שלו, גם אם תחושת הביטחון הזו שקרית לחלוטין.
מה שבטוח זה שהספר החדש יוסיף עוד גרם או שניים של אפלולית גותית לסופר שגם ככה נושא עליו שאריות אייליינר עוד משנות השמונים, למרות שכבר שנים שהוא מחליף את הגותיקה האייטיזית באקסהיביציוניזם פוסט-מילניאלי שלא היה מבייש אף כוכב רשת. באמת, אם בוחנים לרגע את חשבון הטוויטר של הסופר, קשה שלא לתהות אם הסיבה היחידה שהוא ממשיך לכתוב ספרים נועדה רק לתחזק את האהבה האמתית שלו – ההערצה העיוורת של הקוראים, שמקבלים לפעמים כל ציוץ שלו כהוכחה לקיומו של אלוהים (קצת כמו המעריצים של ג'יי. קיי. רולינג, שממשיכים לחפור בכל משפט שהיא משחררת כדי למצוא עוד תיאוריה "מהפכנית" על ספרי הארי פוטר). אבל אם יש מישהו שאני לא דואג לו, זה ניל גיימן, שמצליח איכשהו לדחוס בין ציוץ אחד למשנהו חיי משפחה פוטוגניים להפליא וקריירה ספרותית מפוארת.
האם אקנה את הספר הבא שלו? מן הסתם התשובה היא כן
*Feature photograph: Neil Gaiman, signing books after a reading from "Anansi Boys" in Berkeley, 2005 – photo by Jutta*
