למקרה שפספסתם את המזכר, בשנים האחרונות קומיקס הוא הדבר הכי חם בטלוויזיה. אחרי שהמולטיוורס של מארוול כבש את המסך הגדול (ולפני שהוא התחיל להשתלט גם על המסך הקטן), כמה מההפקות הטלוויזיוניות הגדולות, ויש שיאמרו – המוצלחות – של חמש השנים האחרונות התבססו על קומיקסים. פריצ'ר והבנים (The Boys) של אמזון, השומרים המופתית של HBO, לגיון של FX, ו Locke & Key של נטפליקס הם רק חלק מהרשימה ההולכת ומתארכת, שלאחרונה הצטרפה אליה סנדמן, לפי סדרת הקומיקס המופתית של ניל גיימן.
המון חששות הובעו על ידי המעריצים הוותיקים של הסדרה, בעיקר אחרי העיבוד הכושל בן כושל של אלים אמריקאים לאמזון. למזלנו, גם ניל גיימן לא התלהב יותר מדי מהעיבוד הזה, ובהפקות הבאות המבוססות על היצירות שלו הוא לקח את המושכות לידיים והנפיק לנו פנינות טלוויזיוניות כדוגמת בשורות טובות המצוינת (גם היא באמזון), ועכשיו גם סנדמן.
מסיבה כלשהי מבקרי הטלוויזיה הישראלים לא התלהבו מהסדרה, בניגוד גמור אגב למקביליהם מעבר לים שלא מפסיקים לשבח אותה. אני לא יודע למה הם ציפו בדיוק שגרם להם להתאכזב כל כך. אולי זה ההייפ סביבה והשם הגדול של ניל גיימן שהתלווה אליה, אולי זו ההצלחה הפנומנלית של בשורות טובות, או שאולי זה הראש של המבקרים הללו שתקוע עמוק במקום שבו השמש לעולם לא זורחת. נכון, הסדרה הזאת לא מושלמת ויש לה כמה נפילות קלות, אבל מכאן ועד לכתוב שהיא "כל מה שרע בהפקות ענק של נטפליקס"? מישהו פה יצא קצת מלוכלך, אבל לא אני, וגם לא נטפליקס, שדווקא הפעם הרימו הפקה שעושה המון כבוד למקור הספרותי. ובינינו, כל מי שקרא אי פעם את הקומיקס הזה יודע כמה הוא כמעט בלתי אפשרי לעיבוד טלוויזיוני, ועצם העובדה שיש כאן עיבוד כל כך טוב לשני הספרים הראשונים בסדרה, מראה כמה עבודה קשה הושקעה על ידי ניל גיימן והצוות שחבר אליו כדי לעבד את החומר הזה בצורה שלא תלך לגמרי לאיבוד.
הנפילה המשמעותית היחידה בעונה הראשונה של הסדרה (והרי ברור לכם שתהיה עוד עונה) היא הפרק החמישי – 24/7 – שאמור היה להיות יצירת אימה מבעיתה שתדיר שינה מעיניכם. אם קראתם את הקומיקס אתם יודעים על מה אני מדבר. זה אולי הסיפור הכי קשה לקריאה בסדרה מבחינת האימה המדממת והאפלוליות הטהורה שבו בכל הסדרה. סיפור שבמאי אימה כגון ווס קרייבן (תנצב"ה) או מייק פלנגן היו יכולים לעשות מהם מטעמים שיגרמו לכם לכבות את הטלוויזיה בבעתה וירדפו אתכם בשנתכם הרבה אחרי שתשבעו שלא להדליק אותה שוב לעולם. יוצרי הגרסה הטלוויזיונית פחדו כנראה לאבד את הצופים שלהם לפני הפרק השישי והמופתי (לדעתי הטוב ביותר בעונה, ואני מאמין שאני לא לבד בדעה הזאת) ולכן יצרו גרסה חלבית מדי לסיפור הזה, ומה שיצא להם בסוף נע בין מטריד קלות למעלה פיהוק.
אבל מי שצלח את הפרק הזה קיבל את הפרק השישי והמעולה ובו שני סיפורים שמלמדים המון על מורפיאוס – אדון החלומות, על המהות שלו, ועל השינוי שהוא עבר, ועתיד לעבור בהמשך המסע שלו. בניגוד לפרק הקודם, שמנסה לשחק הפחדים הכמוסים ביותר שלנו כבני אנוש, הפרק לוקח את הצופה למסע רגשי מזן אחר, ומצליח לגרום לו להזדהות עם דמותו הגותית משהו של חלום (גם אם לא עם בחירות הלבוש שלו במהלך הפרק).
לפני שהסדרה עלתה לאוויר נשמעו הרבה תלונות על כמה מהבחירות הליהוקיות של הסדרה, בעיקר על שינויי המגדר או צבע העור של כמה דמויות מוכרות. כנראה המתלוננים לא נמנו על הקוראים של סנדמן, אחרת הם היו יודעים שניל גיימן היה פרוגרסיבי עוד לפני שהמילה הזו הייתה שגורה בפיו של כל שמרן מצוי. ובכל זאת, יותר משלושים שנים עברו מאז שהקומיקס יצא לראשונה, ועם כמה שהיה מתקדם מאוד לתקופתו, העולם התקדם מאוד, וגם בייצוג הפרוגרסיבי מאוד לתקופתו (נובמבר 1988, אבל מי סופר) נמצאו כמה טעמים לפגם שגיימן ראה לנכון לתקן.
לגבי שאר השינויים שנעשו בסדרה, השאלה היחידה שחשובה באמת היא האם השינויים עובדים לטובת היצירה הטלוויזיונית ומייצגים בכבוד את המקור הספרותי, ובמקרה שלנו אפשר להגיד באופן חד משמעי שכן, הגרסה נטפליקס עושה עבודה מעולה בהעברת הסיפור למדיום חדש, בלי לרדד את המקור או לאבד משהו מרוחו.
נ.ב
ואז, בשנייה שסיימתי לכתוב את הביקורת הזאת, נטפליקס העלו עוד פרק בהפתעה ובו שני סיפורים קצרים על כוחם של חלומות וסיפורים, ובכך דחו את הביקורת הזאת בעוד יום, אבל גם השאירו אותנו עם המון טעם של עוד.
