בימים כאלה של מחאה חברתית שמתפשטת כמו בקבוק תבערה בשדה קוצים אני מוצא שקצת קשה לי לקרוא רומנים וספרות פנטסטית לצורותיה השונות. איכשהו אני מעביר את כל יומי בקריאת מאמרים חברתיים כלכליים, טורי דעה ושלטים של מפגינים.
בתור תולעת ספרים טיפוסית, אני מחפש ישר את ההקשר הספרותי בכל אספקט של העולם שמקיף אותי, וכשאני חושב על המחאה שסובבת אותנו היום בכל מקום, אני חושב ישר על הימים הרחוקים ההם כשיצאו המוני ישראל לרחוב וצעקו "בוז לספר הלבן". אני יודע שזה לא קשור, אבל ככה המוח שלי עובד.
ובכל זאת, כשאני מנסה לחשוב יותר לעומק על הקשר שבין מחאה לספרות, השמיים הם הגבול.
סופרים הרשו לעצמם מאז ומתמיד לכתוב את האמת כפי שהם רואים אותה, וככל שהלשון מושחזת יותר והסאטירה חריפה יותר, מה טוב.
מחאה קיימת בכתובים עוד מימי התנ"ך עם משל כבשת הרש, וממשיך עד היום עם 'טובא ומשמעות הלילה' של שהרנוש פרסיפור האיראנית. אבל לא צריך ללכת רחוק מדי כדי למצוא מחאה. חנוך לוין הגדיל לעשות עם 'מלכת האמבטיה' שעורר סערה גדולה בזמנו, 'ענבי זעם' של סטיינבק לא טמן ידו בצלחת וגם ג'ורג' אורוול כתב טקסט מחאתי או שניים.
אבל אם אנחנו מחפשים את הטקסטים המחאתיים האותנטיים והיצירתיים ביותר, מספיק שנעיף מבט לכיכרות ההומות. דווקא שם על השלטים נוכל למצוא את הטקסטים הנוקבים ביותר, קצרים ככל שיהיו, ומי יודע, אולי המסרים שלהם אף יצליחו לחלחל הלאה ולהביא לשינוי המיוחל.
נ.ב:
אני טקסט פוליטי
