אני לא זוכר איך בדיוק הגענו לדבר על זה, אבל כשחברתי הטובה מיכל שמעה שאף פעם לא קראתי את "שואה שלנו" היא כל כך הזדעזעה, שבפעם הבאה שנפגשנו, שבוע בערך אחרי אותה שיחה גורלית, היא הפתיעה אותי עם עותק של הספר והשביעה אותי שאקרא אותו בהקדם האפשרי. אני חייב להודות שנתקלתי בספר הזה לא פעם בחנויות אבל אף פעם לא חשבתי לקרוא אותו, כי בניגוד לחלק ניכר מהסובבים אותי (ביניהם זוגתי הנפלאה) שבולעים ספרי שואה לארוחת הבוקר, אני מעדיף את הזוועות שלי רחוקות ככל האפשר מהמציאות, אם אפשר בעולם ימי ביניימי דמיוני כאשר ההתרחשויות הנוראיות תוקפות דמויות שלא היו קיימות אף פעם מחוץ למוחו הקודח של הסופר. וכשאתה מוצא על המדף ספר שמתהדר בכותרת "שואה שלנו" אתה יכול לנחש מה הולך לקרות בו.
ואתה הולך לטעות לחלוטין. "שואה שלנו" הוא כל מה שלא ציפית שהוא יהיה.
יש ספרים שמצליחים לתפוס אותך כבר במשפט הראשון שלהם. "שואה שלנו" הוא אחד מהם. אני חושב שאין אדם שקרא את הספר הזה שלא יכול לצטט את משפט הפתיחה שלו ללא מאמץ מיוחד. בעצם, בדרך ערמומית שכזו, כל עמודיו הראשונים של הספר מקדמים את הקורא בברכה ומכניסים אותו בשערה של המציאות המיוחדת של גוטפרוינד על שלל הדמויות הצבעוניות שבה, שנדמה כאילו לוהקו לתפקיד על ידי קוסטריצה. וכשהקורא מרגיש נינוח מספיק ומתיישב לצדן של הדמויות ליד השולחן הקטן במטבח ומביט עמן לעבר הרחוב הקטן בשיפולי קריית חיים, המסר כבר מועבר אליו במלואו – זה לא עוד ספר שואה.
אז על מה בעצם הספר הזה אם לא על השואה? הו, לא אמרתי לרגע שהוא לא על השואה. אבל היחס שלו אליה שונה מאוד מזה שחינכו אותנו ותכנתו אותנו אליו מגיל אפס. ההתייחסות לשואה כאל דבר קדוש שאין לשאול עליו שאלות מיותרות, רק לפתוח את האוזניים ולשמוע, בלי לנסות ולהבין, בלי לחפש הצדקות, ובטח שלא לצחוק. אלוהים אדירים! מי למען השם מעז לצחוק בספר שואה?
ובכל זאת, זהו סיפור התבגרותם של שני ילדים, בני דור שני לניצולי שואה, שמגרש המשחקים שלהם משתרע בין לבתי ניצולי השואה. לכל אחד סיפור שואה משלו ודרכי התמודדות שונות עם הטראומה, שמתבטאות בצבעוניות המוזרה של השכונה. השואה נוכחת בכל רגע בחייהם של הילדים, וגם אם הם עדיין לא "הגיעו לגיל", הם לומדים מילדות שאוכל לא זורקים ושעדיף תמיד לרוץ בזיגזגים כי כך גדל הסיכוי להתחמק ממתח כדורים חיים, ושאווה לנצ'ר "עושה מה שהיא צריכה", ושגרשון קלימא הוא האח של עצמו, גם אם הם לא מבינים עד הסוף מה זה אומר. הם יודעים שמשהו קרה להם "שם", ה"שם" הגדול והערטילאי הזה שמלווה אותם מילדות, אבל עד כמה שהם ינסו, הם לא יכולים להניח עליו את האצבע, כי הם עדיין לא "הגיעו לגיל", ואף אחד לא מוכן לשתף אותם במה שבאמת קרה "שם".
ככל שהם מתבגרים, השואה מקבלת נופך מוחשי יותר, ומתגלים להם פרטים נוספים על ה"שם" הזה שמלווה אותם, אבל עדיין לא ממקור ראשון. טיפין טיפין הם מלקטים את המידע הזה, כפרי בוסר אסור שהמתיקות שלו תלויה רק בטאבו הכרוך באכילתו.
כמו אמיר גוטפרוינד הילד, גם הקורא צריך לגדול אל תוך הפולקלור המשפחתי לפני שיותר לו להיכנס אל עומקו של קודש הקודשים של הזיכרון. ואז, באבחה אחת, כשמגיעה ההחלטה שהקורא בשל דיו, מונחתים עליו סיפוריהם האישיים של בני המשפחה, ופתאום הספר משנה את פניו לחלוטין. התמימות אובדת לו יחד עם כל סיפור נוסף שמשתרש בהוויה הקולקטיבית ומאירה את הדמויות באור שונה לחלוטין מזה שהתרגלנו לראות אותן במהלך זמן החיים הארוך שעברנו איתן מאז ילדותו של המספר.
אבל הספר לא עוצר בהתמודדות עם הזיכרון. הראייה המפוקחת של גוטפרוינד לא עוזבת לרגע את מה שהגיבור שלו, הוא עצמו, עובר במהלך ההתבגרות הזו בצל המלחמה והשואה והמחנות, ומאפשרת הצצה לתוך נפשו של הדור השני, שאמנם לא היה שם, אבל הרגיש על עורו ועל נפשו את השלכותיה של המלחמה הקיומית של אבותיו. ואת כל הזיקוק הזה של ההוויה הישראלית / יהודית / אישית הוא מעביר באמצעות כישרון כתיבה מעורר יראה (וקנאה), בעיקר אם מתייחסים לעובדה שמדובר בספרו הראשון של הסופר המופלא הזה.
ספר מושלם. חמש כוסות תה מתיון אחד והזרוע עוד נטויה.
שואה שלנו / אמיר גוטפרוינד / הוצאת זמורה ביתן
נ.ב
אני לא נוהג לצטט כאן מספרים שאני כותב עליהם, אבל הפעם אחרוג ממנהגי כדי להביא את הטקסט הזה שכתב גוטפרוינד באשר לחשש שלו שההיסטוריה תחזור על עצמה:
"לפעמים אני יודע, לו היה קם כאן משטר טוטליטרי, משמיד מיעוטים, רק הזמן ומעט פרכוסי מוסר היו מעכבים את גלגולו היהודי של הרייך. זה היה קם גם כאן, כן. היו מתנגדים, כן, גם מהזרם השולט. גם הם היו אובדים. לא מיד, אבל כולם. אני מזהה סביבי את הטיפוסים שיבנו את השלטון החדש. כולם כבר כאן – מלך השוק השחור, משתף הפעולה, המלשין שעיניו פעורות בפחד, ראש המשטרה, החיילים הנאמנים, המוציאים פקודות לפועל. הם פה, הם חיים ומתרבים. הם אזרחים הגונים. המציאות הנוחה מסתירה אותם".
ותהיה קטנה בעקבות המילים האלה. אם הוא לא היה נפטר בחודש נובמבר האחרון ממחלת הסרטן, האם גם אמיר גוטפרוינד היה מככב בקמפיינים של ארגוני ימין כנגד אמנים ואנשי תרבות?
קראו גם:
מה היה קורה אם?
ומה היה קורה אם לא?
עוד סופר ישראלי מופלא
