נתחיל בווידוי. יש לי יחסי אהבה שנאה עם ספרי פנטזיה. כמה מהספרים האהובים עלי נכללים בקטגוריה המפוקפקת הזאת. 'שר הטבעות' ו'ההוביט' של ג'.ר.ר. טולקין מן הסתם וגם ספרים של סופרים מאוחרים יותר. הבעיה שלי היא עם ספרי פנטזיה שמתחקים אחרי הקו של שר הטבעות. כמה אפשר לקרוא על עולמות מוזרים ימי ביניימים, עם גיבורים עם שמות בלתי ניתנים להגייה? והנטייה המעצבנת של סופרי פנטזיה להמציא שפות יכולה להוציא אותי מדעתי. טולקין היה בראש ובראשונה בלשן. כשהוא המציא שפה, הוא בנה אותה מא' עד ת' עם כללי דקדוק והגיון מובנים. למה כל ילד חובב מבוכים ודרקונים שחושב שהוא יכול לכתוב ספר מרגיש צורך להמציא לדמויות שלו שפה משלהם בלי שיש לו את הכישורים לכך?
מחלה נוספת של ספרי פנטזיה מהזן הזה היא נטייתם לקחת את עצמם הרבה יותר מדי ברצינות. אולי בגלל זה אני כל כך נהנה מהספרים של טרי פראצ'ט, שאפשר להגיד עליהם הרבה דברים, אבל רצינות אינה אחת מהם.ספרי הפנטזיה האהובים עלי הם מה שאני נוטה לכנות 'פנטזיה מודרנית'. סיפורי פנטזיה המתרחשים בעולם ו
בתקופה המודרנית, או לפחות בעולם שמזכיר מאד את זה שאנחנו חיים בו. ניל גיימן הוא דוגמה אחת לסופר שכותב ספרים כאלה ('לעולם-לא-עולם', 'אלים אמריקאים'), פיליפ פולמן עשה דבר דומה בטרילוגיית 'חומריו האפלים' ולא חסרות דוגמאות נוספות.
ולמה כל ההקדמה הארוכה הזאת? בגלל ספר אחד שערער לי את כל הדעות הקדומות על פנטזיה ימי ביניימית. לגיבור קוראים קווֹתֶה, הסיפור מתרחש בעולם עתיק, יש במהלך הספר משפטים בשפה דמיונית, אבל הספר טוב לעזאזל!
הספר מגולל את סיפור חייו של קוותה, גיבור אגדי ומכשף, החל מילדותו ועד שנותיו באוניברסיטה. אנו מקבלים את הסיפור ממקור ראשון. הגיבור עצמו מספר לנו במילותיו שלו איך התגלגל להיות מי שהוא, תוך כדי הסברים מפורטים על האירועים החשובים בחייו ועל הסיבות לתגובותיו. בעצם, בנוסף לסיפור טוב אנחנו מקבלים מין ניתוח פסיכולוגי של הגיבור. אנחנו לומדים להכיר את דרך החשיבה שלו ומערך התגובות שלו ובשל כך מתקרבים אליו הרבה יותר.
פטריק רותפוס בנה דמות של גיבור גדול מהחיים. עילוי בכל מה שהוא נוגע בו. נצר למשפחה של שחקנים נודדים שמפלס את דרכו מעלה ובונה במודע את האגדה שקשורה בשמו במהלך החיפוש אחר שמה של הרוח.
באופן כללי, נראה שסיפורים ואגדות הם חלק חשוב בספר. הרבה מאד סיפורים בתוך סיפורים שזורים במהלך העלילה. כבר בפרק הראשון אנחנו מתיישבים לשמוע סיפורי רוחות מסביב לשולחן בפונדק וכך גם בהמשך כאשר קוותה מספר את סיפורו שלו.
ספר מומלץ בחום.
חמישה לחשים וחרב מפלדה עתיקה כמו העולם עצמו.
שם הרוח / פטריק רותפס / כנרת, זמורה ביתן – מוציאים לאור / מאנגלית: עמנואל לוטם
נ.ב:
שוב נפלתי על כרך ראשון בטרילוגיה. משום מה לא כתוב בשום מקום שזה חלק מסדרה (ותאמינו לי, בדקתי). רק כאשר קראתי ראיון עם הסופר, הוזכר שם פריט האינפורמציה הפעוט הזה. אני לא יודע אם בהוצאה פחדו שאנשים לא יקנו את הספר לפני שתצא כל הסדרה, אבל לדעתי זה קצת חבל כי אני יצאתי מהספר עם טעם של עוד והייתי שמח לדעת שיש המשך בלי לחפש בכוח.
