מאז שאני זוכר את עצמי החלום שלי היה להיות סופר. כששאר הילדים רצו להיות שוטרים וכבאים, חלמתי אני לשבת לפני מכונת כתיבה עם מקטרת בפה. חלפו להן עשרים וחמש שנים, החלפתי את המקטרת בסיגריות ווינסטון לייט ואת מכונת הכתיבה במק-בוק פרו, אבל חוץ מהשינויים הקטנים האלה, החלום נשאר כשהיה.
הבעיה היא שכדי להיות סופר צריך לכתוב, וכדי לכתוב צריך רעיונות, ובעשור האחרון המוח שלי יבש לגמרי ממאגר הסיפורים שלו. בעשור האחרון התיישבתי מול המחשב/מחברת/פנקס אלפי פעמים בלי להצליח לכתוב מילה. בפעמים היחידות שאשכרה התקדמתי לאן שהוא, גנזתי את כל שעמלתי עליו כי הוא נראה לי מטופש/לא מעניין/לא מקורי.
אבל זה לא מפריע לי לחלום. בחלומותיי הפרועים ביותר אני מקבל מכתב מאחת ההוצאות הגדולות שאומר שכתב היד שלי התקבל ושיהיה להם לכבוד לפרסם אותו. כמה החלום הזה מציאותי? בואו נראה. אם תעברו בצהרי היום באחד מבתי הקפה הטיפוסיים בתל אביב תוכלו להבין שאני לא לבד. הביטו בכל האנשים האלה, ישובים מול מסכי המחשבים הניידים. כמה מהם כותבים ברגעים אלה ממש את הרומן הראשון שלהם? כמה ישלימו אותו? כמה יקבלו תשובה חיובית בתגובה לעבודה שהקיזו עליה את זמנם ואת דמם?
ויודעים מה? נגיד שזה יקרה. בעולם בו הרשתות מוכרות הספרים במבצעים מגוחכים כמו – קנה אחד קבל שלושה, ארבעה במאה, שלושה בחמישים, שניים בעשר, חמישה באחד – איך בדיוק אפשר להתפרנס מכתיבה? אם לא פרסמת לפחות שני רבי מכר שתורגמו לשפות זרות, מוטב לך שהספרות תישאר בגדר תחביב. או בתרגום מילולי מאנגלית: "אל תעזוב את עבודת היום שלך".
אז למה בעצם אני רוצה לכתוב? מה מקור המשיכה למקצוע שהוא כפוי טובה בעליל? יכול להיות שבגלל שאני פחות או יותר חי בתוך ספרים, הייתי רוצה להיות חלק מהעולם הקסום הזה. אולי אם אהיה זה שכותב את הספרים זה ייתן לי איזושהי תחושה של שליטה בחיים שלי שמתקיימים רובם בין מילים ואותיות וכרוכים בכריכה רכה בחנות הספרים הקרובה לביתכם.
אולי סתם בא לי לראות את השם שלי מודפס.
נ.ב:
תכלס, אין לי היום נ.ב, אבל לא רציתי לשבור מסורת
