לשרה ואנגוס מורקרופט היו חיים די מושלמים. קריירות מוצלחות, בית בלונדון וזוג תאומות זהות שנראו כמו מלאכיות. אבל כל זה השתנה לפני כשנה, כשאחת מהתאומות מתה בתאונה. מאז הם לא מצליחים לשקם את חייהם בעיר הגדולה, והם מחליטים לעקור את מקום מגוריהם לבית העתיק של משפחתו של אנגוס השוכן לבדו על אי סקוטי קטן. השיפוץ של הבית, כך הם מאמינים, יצליח להסיח את דעתם מהצרות ואולי אף יכניס להם מעט כסף שיחלץ אותם מהבור הכלכלי שנקלעו אליו ברגע שימכרו את הנכס.
פתאום טוענת בתם של הזוג שהיא בעצם אחותה התאומה שמתה בתאונה, ולשרה ואנגוס אין כל כך איך לדעת מי היא באמת. האם התרחש בלבול במהלך הימים שלאחר התאונה? האם הילדה שעומדת מולם היא קירסטי או לידיה? האם המתח והצער אובדן על אבדן אחותה התאומה מעביר אותה על דעתה? אמה של קירסטי (או שאולי זו לידיה) מחליטה לגלות את האמת ובדרך לטלטל את כל מה שהיא חשבה שהיא יודעת על המציאות.
המון מסתורין נודף מהספר הזה כבר מהעמוד הראשון של הספר הזה, שנוגע בעצב חשוף של כל הורה. מוות של ילד הוא תמיד דבר נורא, אבל איכשהו ס"ק טרמיין מצליח להפוך את הסיפור לנורא יותר כשהוא מערב כאן את בלבול הזהויות של תאומתה הזהה של הילדה המתה. כי הרי מה יכול להפוך את הסיפור המצמרר הזה לקשה יותר לעיכול מרמיזות להפרעה נפשית שגורמת לילדה לחשוב שהיא אחותה התאומה.
המתח שנבנה בחלקו הראשון של הספר מצליח להחזיק את הקוראים בצורה אפקטיבית למדי, כשנחשפות עוד ועוד עדויות לשקרים שנטוו לתוך הסיפור, ומתחילים להשפיע על רמת האמון של הגיבורה הראשית בסובבים אותה. לרגעים נראה היה שמדובר במותחן פסיכולוגי מרתק מהזן שמלמד את הקוראים דבר או שניים על טבעו האפל של המין האנושי, משהו בין שתיקת הכבשים של תומאס האריס והניצוץ של סטיבן קינג. אבל אם מחוסר דמיון מספק או מעצלות גרידא "תאומות הקרח" הופך לפארסה אחת גדולה, כנראה בגלל ששמר את מלאי הקלישאות שלו לשליש האחרון של הספר, שם שפך אתן ללא הכרה רק כדי להוביל את הקוראים למקום הכי צפוי והכי פחות מעניין שהיה יכול הגיע אליו. אפילו הטריקים הספרותיים שהוא מנסה להשתמש בהם כדי להפוך את הספר ל"מפתיע" או "שומט לסתות" או כל אחד מהסופרלטיבים שנהוג לראות מרוחים על גבם של ספרים מסוג זה, לא מצליחים להציל אותו, בעיקר כשהקורא יכול להריח אותם מגיעים מקילומטרים.
ועוד כמה מילים על הטריקים והשטיקים שטרמיין מנסה להשתמש בהם כדי להתל בקוראים שלו. נראה כאילו הוא חשב קודם על התעלולים הספרותיים ורק אחר כך ניסה להלביש עליהם את הסיפור, ממש כמו שף מתחיל וחסר ניסיון שמנסה את מזלו עם גימיקים שונים ומשונים כדי להסתיר את העובדה שהאוכל שלו חסר מקוריות. סיפור טוב, מגובה במספר טוב, לא זקוק לטריקים כדי להפוך למשהו שיישאר עם הקוראים. זה לא אומר שאסור להשתמש בהם, או שמי שמשתמש בהם הוא בהכרח סופר לא טוב, אבל כמו בכל כלי עבודה אחר, גם בכלים האלה יש להשתמש בחכמה כדי שלא לערער את היסודות שעליהם נבנה הסיפור כולו.
אז לא, תאומות הקרח הוא כפי הנראה לא הספר הכי טוב בז'אנר, אבל הוא גם לא הגרוע שבהם, ובעצם האכזבה האמתית ממנו מגיעה רק בגלל ההתחלה המבטיחה יחסית. אם חלקו הראשון של הספר לא היה מוצלח, לא הייתי מרגיש כל כך מרומה בעמודים האחרונים, כשעדיין קיוויתי שהתחושה המוקדמת שלי תתבדה וסופו של הספר לא יהיה צפוי וקלישאתי כל כך.
בקיצור, כגובה הציפיות, גובה הכריות. וגם האכזבות.
שתי קוביות קרח ואף לא אחת יותר
תאומות הקרח \ ס"ק טרמיין \ הוצאת כתר ועברית \ מאנגלית: דפנה ברעם
נ.ב
אחד הדברים היותר מעניינים בספר הזה הוא דווקא הדרך בה מתוארים אזורי הספר של סקוטלנד, ואיתם התרבות הגאלית שלא מקבלת המון חשיפה באזורנו.
נ.ב.ב
במהלך השבועות האחרונים התקבלו מספר תרומות לאתר. אני רוצה להודות לתומכים.
