אז נכון ששנת 1984 היתה לפני לא מעט שנים ונכון שהספר הזה נכתב לפני קרוב לשישים שנה, אבל יצירת המופת הזו של ג'ורג' אורוול תהיה תמיד אקטואלית.
הספר מתאר עולם עתידני דיסטופי בו הפרט נועד לשרת את המדינה ואת שליטה, 'האח הגדול'. המדינה מנטרת את כל צעדיו של האזרח על ידי מסכי 'טלסקרין' (מעין מסכי טלוויזיה דו כיווניים בהם הצופה גם נצפה) הממוקמים בכל מקום ואפילו מחשבותיו וכוונותיו של האדם מנוטרות ונבחנות על ידי 'משטרת המחשבות' הנוראית.
גיבורו של הספר הוא וינסטון סמית, חבר מפלגה אשר מבצע את הפשע החמור ביותר- הוא מאבד את אמונתו בשלטון. הספר עוקב אחר קורותיו ותוך כדי מצליח לעביר לקורא את הפחד, את חוסר תקווה ואת התחושה של חוסר ביטחון ואמון בסיסי של האדם החי במשטר טוטליטרי.
אחד הדברים שמועברים באופן מושלם ב- 1984 הוא הדרך בה השפה יוצרת תודעה. המפלגה משקיעה משאבים רבים כדי לשנות את השפה על מנת לשלוט בנתיניה באופן מושלם. מילים מושמטות מהמילון על מנת למנוע את האפשרות שיהגו בהן. "בסופו של דבר נביא לידי כך שפשעי מחשבה לא יהיו אפשריים משום שלא יהיו מלים להגותם" מסביר סיים הבלשן לגיבור הספר וינסטון באחד ממפגשיהם. שהרי אם המילה 'בגידה' לא קיימת איך יוכל אדם לחשוב על ביצוע מעשה שכזה?
עוד מאפיין של השפה שבנה אורוול הוא עקרון ה'דוחושוב'- דרך מחשבה דו-ערכית המבטאת את יכולתו של חבר המפלגה לחשוב דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת על מנת לשרוד בסדר החדש. שלוש הסיסמאות של המפלגה מדגימות זאת יפה:
"מלחמה היא שלום
חירות היא עבדות
בערות היא כוח"
למפלגה לא מספיק שהפרט ישנן את הסיסמאות, עליו להאמין בכך שהדו-ערכיות הזאת נכונה בכל ליבו ומאודו בלי להרגיש כל דיסוננס מהסתירה שבדברים.
ספר מטריד מאד שמשאיר אותך עם הרבה חומר למחשבה.
יצירת מופת. שתיים ועוד שתיים בלי שום ספק שווה חמש.
1984 / ג'ורג' אורוול / הוצאת עם עובד / מאנגלית: ג. אריוך
נ.ב:
האח הגדול עינו פקוחה
