תוך שהוא מתייר בפיינות הנידחות ביותר של ארצות הברית, ניל גיימן מגיש את ספרו האפל ביותר עד כה, והוא עושה את זה כמו שרק הוא יודע.

בניגוד לקודמיו, החלק הספר השלישי בטרילוגיית 'משחקי הרעב' לא מצליח לשמור על המתח ואפילו מעט מייגע. ובכל זאת, אם כבר התחלתם לקרוא את הסדרה, אתם לא יכולים לוותר עליו.

קל להבין את מקור המשיכה של הספר 'ראיון עם הערפד'. לו רק היה הערפד לואיס מייגע פחות כשהוא אורז את ייסוריו ולוקח אותם לטיול מסביב לעולם.

תחיית המתים יכולה להיות חתיכת כאב ראש, כך לפחות לפי 'נתב"ג' המפתיע של יואב כ"ץ.

הספר הרביעי בסדרת 'שיר של אש ושל קרח' נראה כנטע זר ביחס לחבריו, אבל ברגע שמצליחים להתגבר על הבלבול ועל הכמות הבלתי נגמרת של דמויות חדשות, מדובר בספר מצוין.

למרות הזוועות שקורות בו וטעיות ההגהה החמורות שמלוות את הספר לכל אורכו, 'סופת החרבות' הוא אולי הספר הכי טוב בסדרת 'שיר של אש ושל קרח'.

'עימות המלכים', ספר ההמשך ל'משחקי הכס' לא מאכזב לרגע, למרות בחירות תמוהות של ההוצאה הישראלית.

בניגוד לספרי פנטזיה אחרים, משחקי הכס מציג עולם ימי-בייניימי הזהה כמעט לחלוטין לעולמנו, בעוד שהתככים שבצמרת הם הסיפור האמתי כשהפנטזיה מתבלת ברקע את העלילה.

'משפחת רדלי' הוא ספר חמוד, אבל חמוד אפל, כמו חתול שחור שמגרגר בעונג בזמן שאתה מלטף אותו שנייה לפני שהוא שורט לך את היד ומשלח אותך לחדר מיון.

"התלקחות", הספר השני בטרילוגיית משחקי הרעב, עומד בכל הציפיות ממנו ואף למעלה מכך, עם גיבורה אמינה ומרגשת שנקלעת לעולם עוין במיוחד.

'ההיסטוריונית' אינו עוד ספר אימה רווי דם, כי אם כזה שהאימה מחלחלת בו לתוך מחזור הדם של הקורא ולא מאפשרת לו להפנות מבט גם כשהוא חושש ממה שצפוי לו בהמשך.

האגדות של ניל גיימן מצליחות להיות אפלות, משעשעות, רגישות ועוקצניות בעת ובעונה אחת בלי שתורגש צרימה. 'אבק כוכבים' לא יוצא דופן ברשימה, לו רק לא היה מאבד הסופר את סבלנותו לקראת הסוף.