אתחיל בווידוי. אני מכור לרשתות חברתיות. זהו, אמרתי את זה. אני אמנם לא נמנה על החברים הפעילים ברשתות השונות, אבל יש לי חשבון בכולן. זרקו שם של רשת חברתית, והגיוני מאוד שתמצאו בה חשבון שלי. עוד מהימים העליזים של מייספייס, כשלא באמת הבנתי לשם מה אני צריך את זה, אבל הרגשתי כאילו אני לוקח חלק במהפכה בינלאומית. ואולי זה התחיל אפילו לפני זה, בתחילת שנות האלפיים, כשכמו כל מי שניסה לחטוא בכתיבה גם אני מצאתי את עצמי משחית את זמני בעודי מחכה שהשרתים של במה חדשה יצליחו להעלות את האתר. ואז הגיע פייסבוק, האח הכחול שעינו פקוחה, ואחריו טוויטר ואינסטגרם ולינקדאין וגוגל פלוס ופינטרסט, ובאמת שניסיתי להבין על מה הרעש והמהומה בסנאפצ'ט, אבל כנראה שאחרי גיל מסוים חסרים לך הכלים המנטליים להתחבר לאפליקציה.
כשלוקחים את כל זה בחשבון, הייתם מצפים שבעקבות האהבה הבלתי נשלטת שלי לספרים והחיבה שלי לרשתות חברתיות אמצא בית מושלם ב- Goodreads, הרשת החברתית שמוקדשת באופן בלעדי לספרים. זה בדיוק מה שחשבתי לעצמי כשהגעתי אליה לראשונה, אבל מהר מאוד התבדיתי. לא הצלחתי להתחבר אליה, מהרבה סיבות. אחת מהן היא האנמיה שהרשת הזו לוקה בה, אבל גם הטרחנות שמאפיינת את הדיונים בה, ועשרות ההודעות שהציעו לי לשלוח שאלות לניל גיימן או ג'ורג' מרטין או מי שזה לא יהיה באותו היום (ולמה שאני ארצה לשאול אותם שאלות כשאני יכול בזמן הזה לקרוא איזה ספר טוב), ושלא לדבר על העיצוב המחריד של האתר.
אני מתאר לעצמי שלעיצוב של האתר היה חלק לא קטן ברתיעה שלי ממנו. אין מה לעשות, אנחנו חיים בעולם ויזואלי. אתם לא תאמינו כמה ספרים קניתי במהלך החיים שלי אך ורק על סמך העיצוב של הכריכה שלהם בלי לקרוא בכלל את התקציר. הכרתי בשיטה הזו כמה ספרים נפלאים שלא הייתי טורח לקנות לו הייתי קורא את התקציר שלהם. נפלתי גם על כמה ספרים מזוויעים, אבל זו לא חכמה. אני מתאר לעצמי שזו גם הסיבה שאינסטגרם היא רשת מצליחה כל כך. כי היא נותנת לאנשים את האפשרות להביע את עצמם באמצעים ויזואליים, בלי יותר מדי מאמץ, ומהצד השני, לא דורשת יותר מדי מחשבה מהעוקבים שלהם.
אם יש משהו שלא חסר באינסטגרם (ואני בטוח שכולנו נסכים לגבי זה) זה תמונות של חתולים. ספרים, לעומת זאת, חסרים ועוד איך. מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתם בה תמונה של ספר, או ציטוט מלא השראה של דיקנס או תמונה שהכיתוב שלה היה "עם היפות שלי בתולעת ספרים כיכר רבין"?
בדיוק בשביל זה השיקו בחודש פברואר האחרון את Litsy – רשת חברתית מופלאה שמוקדשת לספרים ונראית כמו הגרסה הממושקפת של אינסטגרם. האפליקציה מאפשרת להעלות ציטוטים מספרים, ביקורות או מחשבות על ספרים, ואם חשקה בכך נפשכם (והיא חשקה, האמינו לי), להצמיד להם תמונה נאה שתהפוך את העניין למרגש הרבה יותר לעין הצופה. כדי לשמור על הדיון בתחום הספרותי בלבד, כל פוסט שמועלה לאפליקציה חייב להיות משויך לספר מסוים, בעוד שהעוקבים יכולים להוסיף את הספר לרשימת הקריאה שלהם ולציין אם קראו אותו (ובמידה וכן – אם אהבו אותו או לא), אם הם קוראים אותו כרגע או אם הם מתכננים לקרוא אותו בעתיד, וכמובן שלהגיב וללייקק (לא מצאתי מילה טובה יותר. תתבעו אותי).
אבל זה לא נגמר כאן, כדי להפוך את הסיפור למעניין הרבה יותר, המפתחים של האפליקציה הוסיפו לה מה שנקרא בעגה המקצועית "גיימיפיקציה" ("משחוק" בעברית צחה). בכל פעם שמישהו מגיב לפוסט שלכם, עושה לכם לייק או מוסיף את הספר שבפוסט לרשימת הקריאה שלו אתם מקבלים נקודות השפעה. הנקודות האלה לא אומרות כלום, אבל הן בהחלט מדרבנות אתכם לקחת חלק בדיונים ולהיות חלק מהקהילה הווירטואלית. ואם אתם חדשים באפליקציה, אל דאגה, אתם לא מתחילים מאפס. כל משתמש חדש מתחיל עם 42 נקודות שיעזרו לו למצוא את התשובה לחיים, היקום וכל השאר.
אז אם האפליקציה הושקה כבר בפברואר, למה למען השם אני כותב עליה רק עכשיו? פשוט מאוד. עד יום שישי האחרון היא הייתה זמינה אך ורק למכשירי IOS (אייפון למיניהם), בעוד שעבדכם הנאמן מחזיק בטלפון חכם אנדרואידי. חודשים חיכיתי שהאפליקציה תפרוץ את מחסום שפת הקוד שהפרידה בינינו, ועכשיו, כשהיא סוף סוף פה אני יכול לומר בפה מלא שהיא כל מה קיוויתי לו ואפילו יותר מכך.
אם הצלחתי לסקרן אתכם, אתם יכולים להוריד את האפליקציה כאן, ואתם מוזמנים לכתוב את שם המשתמש שלכם כאן למטה בתגובות. (ואתם מוזמנים גם לעקוב אחרי: yoavshai).
נתראה שם!
נ.ב:
תודה לנמרוד ששלח לי הודעה בהולה ברגע שגרסת האנדרואיד הושקה.
