הכל מתחיל כשאוון קווין נעלם אחרי מריבה סוערת עם הסוכנת שלו. אשתו של סופר השוליים האקסצנטרי, שפיתח במהלך השנים את התכונה החיננית כל כך לברוח מהבית בכל פעם שבא לו, בסך הכל רוצה שהוא יחזור הביתה. נכון, הוא צריך מדי פעם את השקט שלו, ומי יכול להאשים אותו על כך שקשה לו ליצור באווירה הביתית, אבל ההיעלמות הנוכחית מתחילה להיות ארוכה מהקודמות, וזה כבר לא מצחיק ולאונורה צריכה שהוא יחזור כי היא מתחילה לדאוג והבת שלו מתגעגעת. כדי לשים את האפיזודה הזו מאחוריה היא פונה אל קורמורן סטרייק, הבלש הפרטי האפל, ומבקשת ממנו שימצא את בעלה ויחזיר אותו הביתה. במהלך החיפוש אחריו מתחוור לו, לבלש, שמשהו רע מאוד קרה לקווין. הבעיה היא שלא חסרים לו שונאים, בעיקר אחרי שספרו החדש, שלא פורסם עדיין אך הועבר מיד ליד כסחורה חמה בשוק, משתלח ברשעות גרוטסקית בכל מי שהקיף אותו במרוצת השנים, עובדה המאריכה בצורה משמעותית את רשימת החשודים הפוטנציאליים.
קלישאתי ככל שזה יישמע, הבלש רב התושייה ועוזרתו הנאמנה יוצאים לפתור את התעלומה המסתורית והם לא יתנו לשום דבר לעצור אותם, גם לא למשטרת לונדון, הידועה בכישוריה לשמצה המצוינים עוד מימיו של שרלוק הולמס. חמושים במוחו המבריק של גדול המימדים, בכישורי הנהיגה של העוזרת ובחבילת שטרות ההולכת ומצטמצמת עם כל עמוד שחולף בדרך לפתרון, הם חותרים למציאת האמת, קשה ככל שתהיה החקירה, ולא משנה מה המחיר שתגבה מהם.
את קורמורן סטרייק פגשנו לראשונה ב"קריאת הקוקייה" המצוין, והמפגש המחודש אתו לא מאכזב בכלל. סטרייק מגלם בתוכו את כל מה שצריך כדי להפוך לבלש קלאסי, ואף מעבר לכך. דמותו מלאת הניגודים של החייל לשעבר שאיבד את רגלו באפגניסטן, בנו הממזר הדחוי של כוכב רוק מזדקן, ענק רגיש ומלא חמלה, מצליחה לצייר אותו כדמות עמוקה ותלת ממדית וזאת בלי גלישה לאקספוזיציה מאולצת. ג'יי. קיי. רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית', מטפלת בדמותו בעדינות כזו המרמזת על האהבה האמתית שהיא רוחשת לו, ועל השעות שבילתה בעודה מדמיינת אותו לחיים עד לרמת פירוט שלא הייתה מביישת את ילדיה הביולוגיים.
אני לא יודע אם הכתיבה תחת שם אחר היא זו שגרמה לה להרגיש חופשית כל כך, אבל מה שבטוח הוא שבעצם כתיבת הספר הזה רולינג מבהירה קבל עם ועדה שהיא לא מוכנה להיתפש יותר כסופרת ספרי ילדים. ותאמרו מה שתרצו על "טוואי המשי" (בתרגום חופשי שלי. אני לא מרוצה במיוחד מהכינוי "תולעת משי"), ספר ילדים זה לא. אם כותרות המוספים הספרותיים זעקו כשיצא 'כיסא פנוי', ספרה הראשון למבוגרים, והראשון שהתקיים מחוץ לעולמו הקסום של הארי פוטר, הרי שעם פרסומו של הספר החדש בסדרת הבלש האפל היה על הכותרות לדמם. הברוטליות שבספר הזה לא עומדת בקנה אחד עם התדמית החביבה שרולינג קנתה לעצמה (בצדק), ומציגה את הצד האפל יותר של הסופרת. לא בטוח שמעריצי הילדות של הארי פוטר יצליחו להכיל את הרוע שמסתתר בין דפי הספר הזה, אבל במידה וכן, צפויה להם חוויה מרעננת ומותחת במיוחד.
אם היה לי כוח, הייתי נכנס כאן להקבלה בין הספר הזה ובין "Bombyx Mori", ספרו מעורר המחלוקת של הסופר הנעדר, שמכניס לתוך ספרו דמויות אמתיות מהסצנה הספרותית ונותן למטפורות לבתר אותן בעודן בחיים. ג'יי קיי רולינג אמנם לא עשתה מעשה חמור שכזה, אבל היא כן צוללת עמוק לתוך הביצה הטובענית של עולם הספרות האנגלי ומעבירה עליו ביקורת סאטירית (גם אם מעודנת משהו), בעודה מציגה את העוסקים בו כחבורה של אנשים מרירים ונפוחים מחשיבות עצמית, ואת הסופרים, ואלה שרוצים להיות סופרים, ככאלה שיעשו הכל כדי לראות את שמם מודפס על כריכה קשה.
אבל אין לי כוח
האם יהיו ספרים נוספים בסדרה? הגיוני שכן. רולינג היא לא מסוג הסופרים שנוטשים דמות טובה כל כך בכזו קלות. יש רק לקוות שהבלש הפילם-נוארי לא יאכזב ויהפוך לקלישאה, או חמור מכך, יאבד את מעטה האפלוליות אותו הוא לובש כשריון מעורר סקרנות.
בקיצור ולעניין, ספר מעולה. חמש פקעות של משי איכותי בצבע אדום לוהט ומדמם
The Silkworm / Robert Galbraith / Little, Brown Book and Company
נ.ב
אין היום נ.ב. לכו לקרוא
קראו גם:
בלש, סודות אפלים, נאצים. מה עוד אתם רוצים בחיים?
הנה בלש שישאיר אתכם עם הזנב בין הרגליים
המקרה שהשפיע על הספרות הבלשית כפי שאנחנו מכירים אותה
