בחורה נשטפת מהים אל אחד מחופיה של אנגליה. על פרקי ידיה סימני קשירה ושערה גזוז בפראות. היא סובלת מהיפותרמיה ואינה זוכרת כלום על עברה. לאחר שחבריה רואים מזהים את תמונתה בעיתון הם נקראים לעזרתה ומגלים שחייה, ואולי גם חייהם, בסכנה.
זוהי נקודת המוצא של הספר 'גנובה' מאת לזלי פירס. בהמשך מתגלה עברה של הבחורה – לוטי שמה – והיא מצליחה אט אט להיזכר במה שעבר עליה, אך מעט מאוחר מדי. או שמא?
לא יצא לי לקרוא ספרים אחרים של פירס, אז אני מוכן לתת לה ליהנות מהספק. מצד שני, ספק אם אטריח את עצמי לקרוא ספרים נוספים פרי עטה. הספר הזה הוא אחד הנוראים שקראתי. הסיפור עצמו מופרך מהיסוד ומלא חורים. הדמויות חד ממדיות וכשפירס מנסה להוסיף להן ממדים נוספים היא עושה זאת בגמלוניות כזו שהרגשתי נבוך בשבילה. והדיאלוגים.. ויי זמיר. תיאורי הסיטואציות של פירס לוקים בחסר והבנייה העלילתית שלה קצת סכמתית, אבל הבחורה לא מצליחה לכתוב דיאלוג אמין אחד לאורך כל הספר. כשהדמויות שלה לא עסוקות בהצגה של עצמן ושל עברן למען האקספוזיציה של הספר, הן נגררות לרגשנות ופתיחות כזו שלא הייתי מצפה למצוא אצל בני הממלכה הבריטית שידועים (בצדק או שלא) באיפוק קיצוני.
מדהים שהצלחתי לסיים את הספר.
בפעם הראשונה מזה הרבה זמן- אפס סובלנות. אפילו לא סירת הצלה אחת.
גנובה / לזלי פירס / כתר-הוצאת עברית / מאנגלית: עפרה אביגד
נ.ב:
כדי לסיים עם קצת טעם טוב, אני רוצה לשבח ולהאשים את טליה בר שעיצבה את העטיפה. הצלחת לגרום לי לקנות את הספר ועל כך לא אסלח לך.
